- איום בהגשת תביעות אישיות כנגד בעלי המניות בחברה וכנגד מנהליה[3]
באחרונה נתקלתי בכמה מקרים שבהם שלחו עורכי דין מכתבי התראה אל חברות ובשולי מכתבם כתבו את המשפט הבא, או משפט דומה לו[4]:
"היה ולא תעשו כן, יאלץ מרשי לפעול למימוש זכויותיו כדין ולנקוט כנגדכם בהליכים משפטיים לרבות הגשת תביעות אישיות כנגד בעלי המניות בחברה וכנגד מנהליה, דבר העלול להסב לכם הוצאות רבות, אובדן זמן ואי נעימות רבה ומיותרת" (להלן: "איום עורך הדין").
תוספת זו מעלה שאלות אתיות בנוגע לגבולות חובת הנאמנות של עורך הדין כלפי הלקוח, כלפי החברה[5], למקבל מכתב האיום בהליכים ולבעלי המניות ומנהלי החברה "המאוימת" - עד כמה מותר לעורך הדין לאיים על הצד שכנגד כדי לקדם את האינטרס של הלקוח שלו עצמו. בנוסף עולות גם השאלות האם זו התנהלות מותרת, האם זהו איום אסור או שמא זו התנהגות שאינה הולמת עורך דין.
שאלות מעניינות הן מה יכולים אותם המאוימים לעשות אל-מול פני מכתב שכזה והאם יאלצו מוסדות לשכת עורכי הדין לטפל במקרים אלו או שמא יאלצו לעשות כן משטרת ישראל ובתי המשפט. מהם גבולות המותר מן הבחינה האתית במסגרת פעולותיו של עורך דין הניצב מול חברה[6] אותה הוא עומד לתבוע בהליכים משפטיים, והאם יש הבדל במקרה שבו מיוצגת החברה המאוימת בידי עורך דין עמית, לבין מקרה שבו אין היא מיוצגת כלל, כבר בשלב משלוח מכתב ההתראה המכיל את המשפטים שהובאו בתחילת פרק זה. בשאלות אלו יעסוק חיבור זה.
- איומים מהם?
מספר סעיפי חוק רלבנטיים לדיוננו ומפאת חשיבותם נציינם: סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977[7], תקנה 24 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986[8], סעיף 17 לחוק החוזים, חלק כללי, התשל"ג – 1973[9], תקנה 34 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986[10], סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א – 1961[11] וסעיף 61 לאותו חוק[12].
איומים מן המישור הפלילי שבחוק העונשין הנם בקצה הרצף שנמתח בין חציית גבול אתי לבין מעשה פלילי חמור. לאחרונה פחות נדירים הם המקרים שבהם יוגש כתב אישום רק על עבירת איומים[13]. איומים נלווים בדרך כלל לעבירות פליליות חמורות מהם, כך שהם מהווים חלק מהתנהלות פלילית רחבה יותר, שהאיומים בה הם המעשה הפלילי המינורי שבא לידי ביטוי בהתנהגות הנאשמים, ומשום כך נדחקים האיומים הצידה לשולי כתבי האישום ולעתים אף נשכחים גם בענישה המכילה את העונש על כלל העבירות שבכתב האישום. כך יוצא שגם בפן הפלילי עבירת האיומים, כשלעצמה, איננה זוכה להתייחסות הולמת וראויה אם כי זו הולכת ומתגברת. לא לחינם כינה המחוקק את הסעיף 'איומים' ולא איום. גם אם כתב האישום שמוגש מכוח סעיף 192 מכיל רק את הסעיף הזה, הוא ככל הנראה לא יכיל בדרך כלל איום חד פעמי, אלא צפוי יותר שתהיה זו סדרה של איומים.
ממבחנים שקבע בית המשפט בעניין סעיף 192 ניתן ללמוד על אמות המידה בענייננו[14].
"עוד קבעה ההלכה בהקשר לסעיף 192 כי מבחנו של האיום הוא מבחן אובייקטיבישל אדם סביר: "יש לבחון את השאלה אם הדברים שנאמרו ע"י הנאשם נשאו אופי של איום, לפי המבחן של השפעתם האפשרית על האדם הרגיל ולא לפי הרגשתו הסובייקטיבית של האדם שאליו הם כוונו (ראה לעניין זה ע"פ 7474/02 איציק כהן נ' מ"י תק-על 2003 (3).
... מעיון בע"פ 3779/94 חמדני משה נ' מ"י נב (1) 416, נאמר בהקשר ליסוד הנפשי כדלקמן:
"עניין לנו אפוא בעבירה שנדרשת בה מחשבה פלילית, היינו מודעות... להתקיימותם של רכיב העובדתי... כשהוא פועל במטרה להפחיד או להקניט", וכן-ברע"פ 1178/97: "...לא נדרש שהאיום נשא פרי והשיג את תוצאתו, די בכך שהוא נקלט, גם אם לא פעל את פעולתו".
היסוד הנפשי הנדרש בעבירת האיומים מתקיים במקום שלמאיים היתה מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה או הקנטה יתממש עקב קיומו גם אם אין למבצע המעשה שאיפה לכך (ראה לעניין זה ע"פ 103/88 ליכטמן משה נ' מ"י, פד"י מג(3) 386. די לעניין זה בידיעה כי קיימת אפשרות ממשית ברמה גבוהה של הסתברות, שהאיום ימומש, כדי לספק את יסוד הכוונה הדרושה להרשעה בעבירה לפי סעיף זה".
המדובר הוא על מבחנו האובייקטיבי של האדם הסביר או לענייננו מבחנו האובייקטיבי של בעל המניות הסביר או המנהל הסביר. האם אלו יראו בלשון האיום של עורך הדין איום, או שיפטרו את העניין בביטול. כאן המקום להקשות שמא במקרה שלנו המבחן צריך שיהא, דווקא, מבחן סובייקטיבי[15] של אותו מקבל המכתב המאיים. בכל מקרה לעורך הדין שולח מכתב האיום יש, או לכל הפחות צריכה להיות, מודעות ברמה גבוהה של הסתברות כי יעד ההפחדה יתממש – שהרי הוא רוצה שהאיומים יצליחו להניע את מקבל המכתב לפעול לטובת לקוחו.
בע"פ 9200-01/12 דרור אלפרון נ' מדינת ישראל[16], נקבע כי:
"כדי לקבוע כי תוכנו של ביטוי עולה כדי איום, כמובנו בסעיף זה, בית המשפט נדרש לבחון "אם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום". בחינת תוכנו של הביטוי אינה מתבצעת בחלל ריק כי אם על רקע מערך נסיבתי קונקרטי, שבגדרו ייתן בית המשפט דעתו, בין היתר, לאופן מסירת הביטוי, לאופן שבו הוא נקלט ולמסר שהיה גלום בו... היסוד העובדתי בעבירת האיומים מתבטא בעצם האיום, בכל דרך שהיא, לפגוע שלא כדין באיזה מהאינטרסים החברתיים שהעבירה נועדה להגן עליהם - שלוות נפשו, ביטחונו וחירות פעולתו של הפרט - ומחייב את בית המשפט לבצע איזון ביניהם לבין חופש הביטוי... היסוד הנפשי שבעבירה דורש כוונה מצד המאיים להפחיד אדם... לשם קיום היסוד הנפשי די בהוכחת מודעות ברמת הסתברות גבוהה, עד כדי קרבה לוודאות, כי הביטוי המאיים עלול להפחיד או להקניט את קולט האיום... באשר ליסוד הנפשי, התנהגות המערער מצביעה על כוונתו להפחיד את המתלונן ולהרתיעו מלפנות למשטרה או מלהצביע עליו כמי שתקף אותו...
שמתקיימים[17] היסוד העובדתי והיסוד הנפשי, בדין הרשיע בימ"ש קמא את המערער בעבירת האיומים".
סעיף זה הוא המתאים לענייננו, ולאור זאת יש לבדוק האם יש כדי להטיל אימה על מנהל או בעל מניות רגיל מן הישוב בעצם דברי האיום שבמכתב ההתראה. יסודות האיום הפלילי שבסעיף 192 לחוק העונשין הנ"ל דומים לנדרש בתקנה 24[18].
בלשון תקנה 24 נמצא ניסוח מעט מעורפל של האסור והמותר. מחד אומרת התקנה: "עורך דין לא ינקוט באיומים בפנותו לצד שכנגד", ובאותה נשימה נאמר: "אך רשאי הוא (1) לפרט אמצעים אשר מרשו ינקוט למימוש זכויותיו; (2) להפנות את תשומת לבו של הצד שכנגד להוראות כל דין". נבחן האם איום עורך הדין עומד בגדר המותר שבסעיפי המשנה, שאם לא כן יהיה זה איום אסור. יטען סנגורו של עורך הדין המאיים כי היה זה אך פירוט תמים של האמצעים והפניית תשומת לב הצד השני להוראות הדין. אך האם זה באמת כך? מסופקני. לטעמי משלוח איום שכזה אל בעלי המניות ואל המנהלים איננו יכול ליהנות מההגנות של המותר בסעיף, מפאת הישענו על הטעיה אסורה[19], כפי שיפורט בהמשך, ולפיכך הוא איום אסור.
- האם הטעיה מותרת?
יש שיאמרו שעורך הדין רשאי להטעות את הצד השני, לבלבל אותו ולנקוט בטקטיקות ובתכסיסים על מנת להשיג את התוצאה הרצויה עבור לקוחו. בתוך כך ינסו הם להצדיק משלוח מכתבי איום שכאלו, שתועלתם תיבחן לשיטתם בדיעבד לאור תוצאתם שהיא כניעת הצד השני וזכיית הלקוח שלהם. על פניו, לפי מיקומו של סעיף 34 לחוק לשכת עורכי הדין דנן במסגרת הפרק העוסק בעורך הדין ובבתי המשפט, יש שיטענו כי סעיף 34 חל רק על המתרחש בבית המשפט ולא מחוץ לו. כאן אציע שהמתרחש בבית המשפט לעניין נורמות אתיות חייב לחול גם על ראשיתו של ההליך, כבר מעת כתיבת מכתב ההתראה, במיוחד לאור העובדה שעורך הדין המאיים מודיע חד וחלק כבר במכתב ההתראה שהשלב הבא יהיה תביעה בבית המשפט. תמיכה לדעה זו נמצא אצל ד"ר לימור זר גוטמן[20]:
"בשולי הדברים אעיר כי מהעובדה שכלל 34, העוסק בחובה לא להטעות את בית המשפט, נמצא בפרק י' שכותרתו "עורך הדין ובית המשפט" עלול להשתמע שהחובה חלה רק כאשר עורך-הדין מייצג לקוח לפני בית-המשפט, ולא במקום שהייצוג הוא לפני טריבונל שיפוטי אחר. לדעתי, המטרות שביסוד החובה שוללות גישה מצמצמת כזו. שמירה על הערכים של טוהר ההליך השיפוטי וגילוי האמת צריכה להתקיים בכל מקום שהליך שיפוטי או מעין-שיפוטי נערך בו, ללא קשר לשאלת זהותו של הגוף שההליך מתבצע בו. חובה הבאה לקדם אינטרסים חשובים אלה אסור לה להבחין בין הליך שיפוטי המתנהל בבית-משפט לבין הליך שיפוטי המתנהל לפני גוף מינהלי".
אציע להוסיף כי חובה הבאה לקדם אינטרסים חשובים אלה אסור לה להבחין בין הליך שיפוטי המתנהל בבית-משפט לבין הליך שיפוטי המתנהל בפני גוף מינהלי ולבין התנהגות עורך דין כלפי הצד השני בהליכים שקודמים להליך שיפוטי, קרי מכתבי התראה טרם פתיחת הליך משפטי בטריבונל הראוי.
שאלה נוספת טמונה במילים: "ביודעו שאינה נכונה"[21]. שכן, אם לא ידע עורך הדין שהאיום המועלה במכתבו אינו נכון – כלומר הוא באמת ובתמים מאמין בתום לב שניתן להרים את המסך במקרה נשוא מכתבו ולא היא – יוצא שעורך הדין ששלח את המכתב התרשל מקצועית, מה שמעלה את השאלה כלפי מי חייב עורך דין את אחריותו המקצועית, האם רק כלפי הלקוח שלו או אולי גם כלפי הצד השני[22]. אם ידע עורך הדין או שהיה עליו לדעת שהאיום המועלה במכתבו איננו נכון ובכל זאת הוא כתב אותו[23], הרי שיש כאן מצג כוזב והטעיה אסורה[24]. על הטעיה אסורה מסוג זה אמר בית המשפט[25]: "עסקינן, אפוא, בעבירה אתית חמורה שאין להקל בה ראש".
במקרה אחד נמנע עורך דין מלגלות לבית המשפט כי הגיש שתי בקשות מקבילות בשני בתי משפט שונים לאותו הסעד, מבלי לעדכן אף לא אחד משני בתי המשפט. בית המשפט קבע שחובה על עורך הדין להפעיל את כליו הדיוניים בתום-לב ואי הגילוי לבית המשפט בדבר פתיחת הליכים במקביל מהווה הטעיה אסורה[26].
שאלה נוספת היא האם ראוי שיהיה הבדל בין מקרה שבו הצד מקבל מכתב האיום מיוצג על ידי עו"ד לבין מקרה שבו אין הוא מיוצג. ד"ר לימור זר גוטמן סבורה שכבר למן משלוח מכתב ההתראה יחולו על עורך הדין השולח חובות[27]. אני מצטרף לדעתה ורואה את הסיכון אותו נוטל עליו עורך דין השולח מכתב התראה כסיכון החל עליו במסגרת הליך משפטי בבית משפט, קרי, עליו להימנע כבר בעת משלוח מכתב ההתראה מלהתרשל ולהימנע מלהטעות את הצד השני, בבית המשפט כמו גם בהליכים שלפניו. משלא יעמוד בשני אלו, ייאלץ לשאת באחריות. בכל מקרה בעת משלוח מכתב התראה חייב עורך הדין השולח לקחת בחשבון את האפשרות הסבירה לפיה מקבל המכתב יסתמך עליו ולא יפנה לבקשת סיוע משפטי, כלומר, עליו לנקוט משנה זהירות במצגים המובאים במכתב ההתראה שלו. מובן מאליו כי אל לו לנסות להלך אימים על הצד השני[28].
זאת ועוד, עורך הדין חייב לפעול בתום-לב ובדרך מקובלת בהתנהלותו אל-מול היריב של לקוחו, ולהתייחס אליו באופן הגון וסביר כפי שהיה פועל עורך דין הגון במקומו. כך עולה מבר"ע 305/80 שילה נ' רצ'קובסקי[29]:
" חובתו זו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים "בדרך מקובלת ובתום לב", מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו."
- התשובה למכתב האיום
ככל שהאיום מתקרב אל הקצה הפלילי של הרצף כך אציע לפנות אל משטרת ישראל ולהגיש תלונה כנגד המאיים, וככל שהאיום מתרחק משם אציע להגיש תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בישראל. אמת היא כי ככל הנראה לא תמצא הפרקליטות עניין לציבור וצפוי שתיק התלונה יסגר. או אז, שוב כמו במקרה של עבירת אתיקה, קיימת האפשרות של הגשת תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בישראל. בכל מקרה אני מאמין שוועדת האתיקה ובית הדין של לשכת עורכי הדין בישראל יראו בין שיקוליהם את הצורך לשמור על השם הטוב של מקצוע עריכת הדין, ויתוו כללים ברורים ומהודקים יותר למותר ולאסור במכתב התראה. הייתי מציע למחוקק לאפשר בחוק הגשת קובלנה פרטית במקרים שבהם לא תמצא הפרקליטות עניין לציבור, כדי לאפשר לנפגע ממכתב האיום לפתוח בהליך פלילי פרטי.
- סיכום
הראינו שמכתב איום של עורך דין שהוצא כנגד בעלי המניות ומנהלי החברה, מקום שאין כל עילה משפטית להרמת מסך ההתאגדות והטלת חובות החברה עליהם, הוא למצער עבירת אתיקה חמורה, ואף אפשר שיגיע כדי עבירת איומים. דומה שלא יהיה זה מופרז להציע שחובה על עורך דין המוציא מכתב איום שכזה להביא בחשבון שקורא המכתב יתבסס על הכתוב בו ולא יבחן אותו בייעוץ מצד עורך דין מטעמו. עורך הדין חייב באחריות מקצועית כלפי לקוחו, כלפי מקבלי המכתב וכלפי החברה בכללותה[30]. הצענו לתקן את החוק באופן שיאפשר הגשת קובלנה פלילית פרטית, והצענו להתלונן בפני ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בישראל. לא נוכל לסיים את דברינו מבלי להדגיש שאנו מצפים מוועדת האתיקה ומבית הדין של לשכת עורכי הדין להתוות את הנורמות הראויות ולקבוע מה אסור ומה מותר במכתב התראה, על מנת לשמור על כבוד המקצוע מתוך כיבוד כלל הבסיס בדיני החברות של האישיות המשפטית[31] הנפרדת של החברה מבעלי מניותיה וממנהליה.
[1] תודה לעו"ד הגר נגלר על התרומה והידע אותו הוסיפה בפן העונשי.
[2] רז לבנת, מוסמך למשפט מסחרי באוניברסיטת תל אביב.
[3] אין מדובר על מקרים שבהם אכן בצעו בעלי המניות או המנהלים מעשים שיש בהם על פי פקודת החברות, התשמ"ט - 1999 או הפסיקה כדי להרים את מסך ההתאגדות ולחייב אותם בחובות החברה כפי שיפורט בהמשך.
[4] דוגמא למכתב התראה שהגיע ללקוח המיוצג ע"י משרד עורכי דין בתל אביב יפו.
[5] Society, not company.
[6] Company.
[7] "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו-מאסר שלוש שנים".
מפאת מידתיות ההתייחסות לא הועלה כאן סעיף 428 לחוק העונשין העוסק בסחיטה ואיומים, אלא מסתפק בסעיף האיומים.
[8] "עורך דין לא ינקוט באיומים בפנותו לצד שכנגד, אך רשאי הוא –
(1) לפרט אמצעים אשר מרשו ינקוט למימוש זכויותיו;
(2) להפנות את תשומת לבו של הצד שכנגד להוראות כל דין."
[9] "כפיה
(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) אזהרה בתום-לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה".
חיבור זה לא יעסוק במשמעותה של הכפיה ותוצאותיה במישור החוזים אך ידגיש כי הזכות לביטול החוזה והסעדים המוקנים למי שנכפה אינם קיימים למי שמקבל מכתב התראה ובו איומים שאינם נכונים מן הבחינה המשפטית.
[10] "איסור הטעיה
(א) לא יעלה עורך דין, בין בעל פה ובין בכתב, טענה עובדתית או משפטית ביודעו שאינה נכונה.
(ב) האמור בסעיף קטן (א) אין בו כדי למנוע הכחשה בכתב טענות בהליך אזרחי, או כפירה בעובדה בהליך פלילי".
[11] "החובה כלפי הלקוח וכלפי בית המשפט
במילוי תפקידיו יפעל עורך-דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית-המשפט לעשות משפט".
[12] "עבירות משמעת
אלה עבירות-משמעת:
(1) הפרת הוראה מהוראות הסעיפים 53 עד 60 או של דין אחר המטיל חיוב או איסור על עורך-דין בקשר למקצועו;
(2) הפרת כללי האתיקה המקצועית שנקבעו לפי סעיף 109 או לפי סעיף 98יג(3);
(3) כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין".
[13] בפרקליטויות המחוז ובתביעות המשטרתיות מתייחסים בכובד ראש לעבירת האיומים ומוגשים היום הרבה יותר כתבי אישום בגין עבירת האיומים מבעבר.
[14] בד"מ ת"א 09/09 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' רביב יואל עו"ד, פורסם בנבו. כמו כן ראה גם ע"פ 237/53 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד ח (1) 292, 299.
[15] ע"פ 4210/09 לירן נ' מדינת ישראל (25/11/2009) מאגר נבו. נאמר מפי השופט הנדל: "עפ בית המשפט העליון 5498/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פלונית (פורסם ב-נבוֽ 06/04/2011) אמת המידה אינה האדם הסביר בתור אידיאל אפלטוני. הוא ממילא לעולם אינו מתרשל וייתכן גם שאינו מאוים בקלות. האדם מן הישוב הינו יצור מסוג אחר. הוא חי בחברה ונושא על גבו מטענים שונים. בכל מקרה, לא ייתכן שעבירת איום תתקיים רק אם חמישים ואחד אחוזים מהאוכלוסייה יחושו מאוימים כתוצאה מאמירה מסוימת. ראייה כזו כללית מדי בשני מובנים. הלכת ליכטמן למדתנו שיש לבחון את נסיבות המעשה ושאין לקבוע כלל גורף רק על סמך סוג האמרה. הלכת חמדני למדתנו שיש לבחון את נסיבות המאוים על פי מבחן כולל יותר של האדם מן הישוב. יותר מאדם אחד חי בישוב וכל אחד לובש צורות שונות...אמת היא שהמבחן לאיום אינו רק סובייקטיבי." כן ראה ע"פ 5498/10 פלוני נ' מדינת ישראל, (06/04/2011) מאגר נבו.
[16] (20-05-2012) מאגר נבו.
[17] [כך במקור – ר"ל]
[18] בע"א 4224/98 אלמור יבוא ושיווק בע"מ נ' יוסף משכית, (07-01-2001) מאגר נבו נקבע:
"אף שהחובה הראשונית של עורך דין הינה כלפי לקוחו ולא כלפי צד שלישי, ברור שלא ייתכן שלא תחולנה מגבלות כלשהן על הפעולות שפרקליט רשאי לעשות לטובת לקוחו. כך, למשל, עורך דין אינו רשאי לנקוט באיומים בפנייתו בשם לקוח לצד שכנגד... יחד עם זאת, אין ספק שחובותיו של עורך דין כלפי לקוחו רבות הן מן המגבלות המוטלות עליו ביחסיו עם הצד שכנגד...
הסוגיה מורכבת במיוחד במצב דברים של קונפליקט ממשי בין הלקוח לבין צד שלישי. גם בסיטואציה כזו אין לאפשר לפרקליט לעשות כל פעולה לטובת הלקוח, אף שיש בה כדי לגרום נזק לצד שלישי".
[19] תקנה 34 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986.
[20] לימור זר גוטמן, "חובת עורך הדין לא להטעות את בית-המשפט" עיוני משפט כד 413, תשס"א וכן ראה גם בד"מ 42/10 ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב יפו נ' רוטנשטרייך שי עו"ד, (03-01-2011) מאגר נבו.
[21] תקנה 34 איסור הטעיה.
[22] לימור זר גוטמן, תדמית מקצוע עריכת הדין, המשפט כרך יב', ספר עדי אז"ר ז"ל, (תשס"ז) 231, 249: "אחריות עורך הדין לדאוג גם לאינטרס של הצד שכנגד שאינו לקוח שלו עולה מן החובה כלפי החברה במובנה הקונקרטי. מדובר בייצוג שאינו מסתכל רק על אינטרס הלקוח, אלא מביא בחשבון גם את האינטרס של צד שלישי. מדובר בייצוג שבו עורך הדין לוקח אחריות מוסרית ומשפטית להשפעת מעשיו על הצד שכנגד. ייצוג כזה משקף גישה ראויה, שלפיה עורכי הדין אינם יכולים להסתפק אך בייצוג עניינם של לקוחותיהם ולהתעלם כליל מן התוצאות שיש לייצוג זה על צדדים הנפגעים באופן ישיר מן הייצוג. במובן זה שינוי הפרקטיקה, כך שעורכי הדין יישאו באחריות מוסרית (בשונה מן האחריות המשפטית מכוח דיני הנזיקין) כלפי צד שכנגד בלתי מיוצג, היא שינוי מבורך שיהא בו כדי להשפיע לטובה על תדמית המקצוע".
[23] בד"א 22/83 עו"ד פלונית נ' הועד המחוזי חיפה, פדי"ם ד' 9 97, 99.
[24] גבריאל קלינג, אתיקה בעריכת דין, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשס"א – 2001, ע' 500, 501.
[25] עלא (ירושלים) 7002/09 דן כוכבי נ' ועד מחוז תל אביב לשכת עורכי הדין, (26-08-2009), מאגר נבו.
[26] עמל"א 30991-05-10 חנא בולוס נ' לשכת עורכי הדין מחוז חיפה, מאגר נבו (10-02-2011).
[27] לימור זר גוטמן, ייצוג מול צד שכנגד בלתי מיוצג – ייזהר עורך הדין, דין ודברים א' תשס"ה, 153, 156. "כאשר כותב עו"ד מכתב התראה לצד השני, עליו לצאת מתוך נקודת הנחה שהצד השני לא בהכרח יתייעץ עם עו"ד מטעמו והוא יסתמך כדבר שבשגרה על הצגת המצב המשפטי בידי עוה"ד ששלח את מכתב ההתראה, במצב זה מוטלות על עורך הדין חובות כלפי מקבל מכתב ההתראה, והוא חב כלפיו חובת זהירות ברשלנות, ככל שהדבר יישמע אבסורדי, כשם שיחוב מול צד שני שלא יהיה מיוצג בהליך משפטי".
[28] בד"מ 09/09 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' רביב יואל עו"ד, הנ"ל: "אין להעלות על הדעת כי הגנה על אינטרס של לקוח, יהא משקלו של האינטרס אשר יהא, יאפשר לעו"ד המייצג, ליטול דרור ללשונו לנסות להלך אימים על הצד האחר, להתבטא כלפיו בדרך בוטה ומשתלחת".
[29] בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פד לח' (3) 446, 461.
[30] ראה הערת שוליים 5 לעיל.
[31] סעיף 4 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין