מערכות יחסים שבין יצרן ומשווק, מעצם טיבן, נוטות להסתבך. מדובר לרוב בקשרים חוזיים ארוכים, אשר לעתים גם משתנים לאורך הדרך לפי מציאות החיים ותנאי השוק. כאשר עולה הקשר על שרטון, הניסיון להתיר את הפלונטר המשפטי ולקבוע את החבויות של הצדדים זה לזה אינו פשוט כלל ועיקר.
באחרונה, ניתן פסק דינה המקיף של כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל בת"א 24269-07-13 אורטה מדיקל בע"מ נ' Voco GmbH ואח' אשר מנסה לייצר ודאות במערכת יחסים זו.
בתיק זה, בתמצית, חברה גרמנית ותיקה ומוערכת לייצור ציוד דנטלי נתבעה על ידי חברה ישראלית, שהפיצה את מוצריה הדנטליים בישראל במשך שש שנים. אין חולק, כי בין הצדדים בתיק, לא נחתם הסכם בכתב (מעבר למחירון ולתנאי השימוש הכלליים שהוציאה החברה הגרמנית מדי שנה). לטענת החברה הישראלית, מהתחייבויות שונות שניתנו לה בעל פה ומהתנהגות הצדדים לאורך הקשר העסקי, ניתן ללמוד, כי נכרת ביניהם חוזה בלעדיות. משכך, לגישתה החברה הגרמניתלא היתה רשאית להפסיקו את החוזה בכל עת ומבלי הודעה מוקדמת.
בפסק דין מפורט, דחה בית המשפט את התביעה במלואה, תוך שהוא עושה סדר בסוגיה מורכבת, שמגיעה לעתים תכופות לשולחנו של בית המשפט, בתביעות של סוכנויות ושל מפיצים נגד יצרנים: בהיעדר חוזה מפורש, אימתי ייקבע כי המפיץ הוא מפיץ בלעדי ואימתי ייקבע כי הוא מפיץ יחיד (דהיינו, מפיץ שמבחינה עובדתית הוא היחיד שמשווק את המוצר, אבל אין על היצרן כל מניעה או מגבלה משפטית להתקשר עם מפיצים אחרים).
אימתי ייחשב מפיץ יחיד, כמפיץ בלעדי?
לגבי ההבדל בין מפיץ יחיד למפיץ בלעדי, נפסק כי "ההלכה היא כי הזכות לקבל הודעה מוקדמת על כוונה לבטל חוזה הפצה, על מנת לאפשר למפיץ לכסות את הוצאותיו ולארגן את עסקיו לקראת סיום ההסכם, שמורה למפיץ הבלעדי. בהעדר התחייבות לבלעדיות, לא מוטלת על הספק חובה לקיים קשרים עסקיים עם מפיץ מסוים, וממילא זכאי הוא בכל עת לבחור למכור את מרכולתו למפיץ אחר, או לכמה מפיצים אחרים בו זמנית" (ת"א (ת"א) 1902/08 דנשר בע"מ נ' Banketbakerij Merba B.V (17.4.13) (להלן: "פרשת דנשר")).
קרי, על מפיץ שתובע פיצויים בגין ביטול חוזה הפצה בהיעדר הודעה מוקדמת, מוטל הנטל להוכיח בראש ובראשונה, כי נכרת עמו הסכם בלעדיות, להפצת המוצר.
הסכם בלעדיות, ככל הסכם מסחרי אחר, הוא חוזה הכפוף לדיני החוזים, ומשכך אין דרישה מפורשת לעריכתו בכתב, והוא יכול, על פניו, להיערך גם בעל פה (ובלבד שהוכח כי התקיימו בו יסודות החוזה: גמירות דעת ומסויימות). ואולם, הדעת נותנת, כי חוזה במסגרתו מעניקה חברה בלעדיות לסוכנות מסוימת, ולמעשה מפקידה את השיווק וההפצה שלה בידיו של גורם אחד בלבד ומונעת מעצמה להתקשר עם גורמים נוספים, הוא מסוג החוזים הנערכים בכתב ומותנים בתנאים שונים (כגון היקף הזמנות מינימלי, משך זמן, התחייבות לפעולות שיווק מסוימות וכיו"ב), כך שעל כתפיו של הטוען שנכרת עמו הסכם בלעדיות בעל פה, מוטל נטל הוכחה כבד.
בהלכה המחייבת בעניין זה, נפסק שאין די בהיותו של מפיץ משום מפיץ יחיד במדינה מסויימת למשך מספר שנים, על מנת להצביע על כוונת היצרן להעניק לו גם בלעדיות בהפצה שם (ע"א 127/86 רייכר נ' פוליתם בע"מ, פ''ד מב(3) 114 (1988) להלן: "פרשת רייכר"). נקבע, כי בהיעדר הסכם בכתב, יש לבחון האם יחסי הצדדים כוללים סממנים המאפיינים הסכמי הפצה בלעדיים. בית המשפט נתן שם משקל לראיות שהובאו, לפיהן החברה היצרנית אינה נוהגת לערוך הסכמי בלעדיות בהבל פה, אלא בכתב, ומתנה אותם בתנאים מסויימים (כגון הפקדת ערובות כספיות, התחייבות למכסת שיווק מינימלית, מסירת מידע על הלקוחות וכו'), שלא התקיימו באותו מקרה.
לעומת זאת, בפרשת דנשר שנזכרה לעיל, התקבלה דווקא טענתו של מפיץ כי הוא היה המפיץ הבלעדי, בלא שהיה הסכם בכתב לתמוך בטענתו. בית המשפט בחן שם את נסיבות המקרה, וקבע כי התקיימה בלעדיות בין היתר בשל משך הזמן הארוך (13 שנים) בהן הפיץ מפיץ יחיד את המוצר בישראל; סכומי העתק ששילם המפיץ עבור הזכות להפיץ את המוצרים וכן סכומי עתק נוספים שהשקיע בשיווקם; ובעיקר, סירובה של החברה היצרנית, לחתום על הסכמים כתובים (בניגוד לפרשת רייכר לעיל, שם כאמור, היצרן נוהג לערוך הסכמים בכתב).
אך באחרונה, פסקה כב' השופטת ברק-ארז, כי "המונח Sole Agent סובל יותר מפרשנות אחת, היינו יכול להעיד על בלעדיות, אך יכול גם לכוון למצב של פעולה באמצעות סוכן יחיד שלא קיבל הבטחת בלעדיות. אפילו נניח לטובת המערער כי יש במכתב להעיד שהוא פעל כסוכן 'בלעדי' באנגולה באותו מועד, אין בכך כדי להוכיח כי ניתנה לו התחייבות לבלעדיות, מה היה משכה של התחייבות זו אפילו ניתנה, ומה היו תנאיה. ללא הוכחה של התחייבות כזו ושל פרטיה נשמט הבסיס לתביעה מדעיקרא" (ע"א 8571/12 בריטש נ' אירונאוטיקס בע"מ).
לאמור, על הטוען להסכם בלעדיות, בלא שיש הסכם כתוב ומסודר, מוטל נטל הוכחה ושכנוע כבד. עליו להוכיח ראשית, את כוונת היצרן להעניק לו בלעדיות (ובכלל זאת לשכנע מדוע הסכם הבלעדיות לא נעשה בכתב, בניגוד להגיונם של דברים ולדרך העסקים המקובלת); ושנית, את תנאיה המסחריים של אותה בלעדיות לרבות משך ההתקשרות, סכומי מינימום להזמנות וכיו"ב. בלא שיוכחו כל אלה, לכאורה היצרן אינו קשור בהסכם בלעדיות, ואין מוטלת עליו כל מניעה, למכור את מרכולתו גם למפיצים אחרים.
* הכותב הוא שותף במשרד קלעי-רוזן ושות' העוסק בליטיגציה מסחרית ומנהלית; והוא ייצג, יחד עם עורכי הדין רוני אבלסקי וגדעון וינבוים ממשרד אפשטיין רוזנבלום מעוז, את הנתבעת 1 בהליך.
** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין