תביעה שהוגשה לפני כ-3 שנים כנגד חברת הדלק באה באחרונה לסיומה, לאחר שנקבע כי החברה הפרה הסכם מול בעלת שטח עליו הוקמה תחנת תדלוק, בין היתר בכך שהחליטה להוזיל את עלויות השכירות על דעת עצמה.
באפריל 2009 שכרה "סונול" שטח מחברת "א.ג.מ. הצפון" והחלה להפעיל בו תחנת דלק. במסגרת חוזה השכירות התחייבה סונול בין היתר להרחיב את חנות הנוחות שלה sogood בהתאם להיתרי בנייה שקיבלה. הרעיון שעמד מאחורי המהלך היה להגדיל את מחזור המכירות ל"סונול" ולהניב למשכירה רווח גדול יותר, שכן הוסכם שעם הרחבת החנות יעלו דמי השכירות.
בשנת 2014 הגישה בעלת הנכס תביעה בעילת הפרת הסכם נגד חברת הדלק. לטענתה, סונול הפחיתה באופן חד צדדי את דמי השכירות במשך שלושה חודשים ולא פעלה להרחבת המבנה, על אף שהיו לה היתרים. התובעת ביקשה מבית המשפט לאכוף את ההסכם ולהורות לסונול להרחיב את החנות וכן לחייב אותה בהפרשי דמי שכירות ובעוד חצי מיליון שקל – הפיצוי המוסכם על הפרה יסודית של חוזה השכירות.
סונול טענה מנגד כי נאלצה לשלם דמי שכירות מופחתים למשך תקופת מסוימת בשל קיצוץ ברווחי חברות הדלק בארץ עקב חקיקה חדשה ובלתי צפויה. לטענתה, היא עדכנה על כך את התובעת אך זו בחרה להתעלם מהמצב ולא הסכימה להפחית מהתשלום.
בהקשר לחנות הנוחות, טענה סונול כי היתר הבנייה שהוציאה התובעת לא מתאים להגדלת החנות והוא חל רק על מבנה משרדי. בתוך כך היא הוסיפה כי בשלב מסוים היא החליטה להוסיף לדמי השכירות החודשיים עוד 5,000 שקל כאילו מבנה החנות הוגדל בפועל, ומכאן שלא נגרם לתובעת כל נזק.
לאור כל האמור, טענה סונול כי לא הפרה את הסכם השכירות ובוודאי שלא הפרה יסודית המזכה את התובעת בפיצוי כלשהו.
מדובר בהפרות
לאחר שמיעת טענות הצדדים החליטה השופטת גלית אוסי שרעבי לקבל את התביעה בחלקה. השופטת קבעה כי הנתבעת הפרה את החוזה כשלא שילמה את מלוא דמי השכירות ולא הרחיבה את החנות.
לגבי השכירות, השופטת קבעה שהנתבעת לא הוכיחה בפועל כי החקיקה החדשה אכן הקטינה את רווחיה.
בסוגיית הבנייה השופטת קבעה כי ההיתרים שהיו בידי הנתבעת אפשרו לה לקיים את התחייבותה לפי החוזה – ועל כן עליה לעשות זאת בהקדם.
עם זאת, השופטת לא מצאה שמדובר כאן ב"הפרה יסודית" המזכה את התובעת במלוא הפיצוי המוסכם. השופטת הסבירה שאין יחס סביר בין הפיצויים המוסכמים הגבוהים שננקבו בחוזה לבין הנזק שנגרם לתובעת מכך שהחנות לא הורחבה, בין היתר בהתחשב בכך שהנתבעת כן שילמה לה דמי שכירות גבוהים יותר בשלב מסוים. השופטת סברה כי מדובר ב"הפרה חלקית" בלבד אחד התנאים להסכם, אשר ממילא עתיד להתבצע.
לאור כל האמור, חייבה השופטת את הנתבעת לשלם לתובעת 38,837 שקלים בגין הפרש דמי השכירות, 50,000 שקל כפיצוי על היעדר הבנייה, 20,000 שקל שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד אריה זטלר
עוסק/ת ב-
דיני חוזים
** הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין