אקדמות מילין
אמרו רבותינו זכרם לברכה במסכת תענית (יא, ע"א):
"אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא". בשעת פטירתו של אדם לבית עולמו, כל מעשיו נפרטין לפניו, ואומרים לו: כך וכך עשית, במקום פלוני, ביום פלוני, והוא אומר: הין. ואומרים לו: חתום! וחותם, שנאמר (איוב לז, ז): "ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו". ולא עוד, אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר להם: יפה דנתוני לקיים מה שנאמר (תהלים נא) "למען תצדק בדברך".
איננו יודעים מה מעשים נפרטו לפני מורנו ורבנו הרב רבי מנחם ברבי שמעון טוביה ושרה זכור לטוב. אבל דומה שלא נטעה אם נאמר שמתוך שלוות נפש חתם על מעשיו שעשה בעולם הזה. אשרי מי שבא, ותלמודו - תלמודו שלו, יחיד ומיוחד במינו - בידו.
ואין צריך לומר שלא באנו לספר ולו מקצת שבחיו עליו השלום, שאלמלא היינו עושין כן, הרי שכדברי קדמונים לא היינו מספיקין ולא היינו מפסיקין. לא באנו אלא לספר מקצת דברים, לקוטות ופיסות קטנטנות של חיים, פרטים שמהם ובהם ניתן ללמוד על הכלל.
אדון המשפט העברי
רבי מנחם אלון - חכם גדול היה. בתורה ובמשפט. וחוכמה זו - לא מן ההפקר זכה בה. הוא שאב אותה מתורתם של בני לווייתו הנאמנים, כל ימי חייו. רש"י והרמב"ם, התשב"ץ והרשב"ץ, הרא"ש והרשב"א, המהר"ם מרוטנברג ורבי מנחם מנדל קרוכמל מניקלשבורג, בעל ה"צמח צדק".
פיקחות של גליציאנרים, אש קודש חסידית של דז'יקוב; התמדה של "ישיבה-בחור", "ליגען אין לערנען" [=להיות מונח בלימוד] ו"דערהערט די סברה ודערזעהט דעם עניין" [להאזין ברוב קשב לסברה ולחדור בעין חדה לנושא"] של ישיבת "חברון"; "גדלות האדם" הסלובודקאית וחכמת החיים של בני ירושלים, דייקנות וקפדנות עד לחדא של 'יקים', רוחב דעת של בני אירופה, סקרנות אינטלקטואלית ועומק של מלומדים וחכמים, לשון זהב של מושכים בשבט סופר, ואנושיות פשוטה של סתם "יהודים טובים", המקבלים כל אדם, קטן כגדול, בסבר פנים יפות, ואינם מבקשים ליטול שכר על כל חיוך או מילה טובה שמוציאים הם מפיהם. יצירתו חבקה זרועות עולם. הלכה ואגדה, תלמוד ומדרש, משפט ומוסר, מדעי היהדות ואורחות חיים, פילוסופיה וספרות, לשון ותרבות. ו"בא זה ולימד על זה", והיו כל אלה לאחדים בידיו.
כל אלה חברו אלי יצירה עשירה, השובה את הלב ומרנינה אותו, שהיקפה העצום ורבגוניותה משקפים רוחב דעת ונשמה יתירה.
"כלל גדול בידינו", כתב השופט אלון, "שאין מערכת משפטית יכולה להתפרנס מגופו של הדין בלבד. גופה של מערכת המשפט זקוק הוא לנשמה, ויש שאף לנשמה יתרה". מנחם אלון היה בעל הבית של ה'נשמה היתירה' בעולם המשפט. בארחו ורבעו, בשיחו ושיגו, בהלכותיו ובהליכותיו.
בראש ובראשונה היה אלון "אדון המשפט העברי". מתחום זנוח יחסית, שעמד בשוליים, הפך אלון את המשפט העברי למקצוע ראשי במדעי היהדות ובעולם המשפט.
עוד בראשית הדרך גיבש את חזונו הגדול, להעמדת המשפט העברי במקום המרכזי הראוי לו. אך שלא כ"בעלי חלומות" רבים אחרים, זכה אלון לא רק לחלום באספמיא אלא ליישם את החזון בירושלים ולהביאו לידי מימוש.
בבואם לתאר את את אברהם אבינו, תיארוהו חז"ל כמי שהולך עם נעריו ומראה להם "ענן קשור בראש ההר". הוא ראה, הם לא ראו.
איש החזון שברבי מנחם אלון ראה את ה'ענן', את האוצרות שחבויים במקורות המשפט העברי, במקום שאחרים לא ראו. איש המעשה שבו הפך את ה'ענן' למציאות. בתוך שנתיים-שלוש, קיבץ סביבו חבורה של תלמידים (שלימים היו מראשי המדברים בתחום המשפט העברי וספרות השו"ת בדורנו, דוגמת שמואל שילה, נחום רקובר, ש"ז הבלין, אליאב שוחטמן, אברהם גרוסמן, ברכיהו ליפשיץ, גדעון ליבזון, אריה אדרעי, יחיאל קפלן, פרץ סגל, עודד עיר-שי, איתמר ורהפטיג, שמשון אטינגר יבדלחט"א, ועוד רבים וטובים) והקים את המכון לחקר המשפט העברי בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.
הן בלימודי המשפט, הן ביושבו על מדין בבית המשפט העליון, נשא בגאון את ערכיה היהודיים של מורשת ישראל, ומזג את יינה הישן והטוב לקנקנה המתחדש של מערכת המשפט בישראל בכל אתר ואתר.
זכה רבי מנחם אלון והעלה את המשפט העברי לא רק על ראש שמחתו-שלו אלא על ראש שמחתם של רבים אחרים, במערכת המשפט וחוצה לה, כשהוא מעמיד תלמידים הרבה, מאות ואלפים, בארץ ובמדינות הים.
אחד מתלמידיו, שופט מחוזי מוערך, סיפר השבוע כי מכוח אישיותו של אלון ומפעלו זכה להכיר, לראשונה בחייו, את המקורות היהודיים. הקשר לא היה פורמאלי בלבד. "באחד הימים", סיפר, "ניגשתי לפרופ' אלון לאחר השיעור כדי לשאול אותו שאלה בנושא מסוים. כדרכו, פתח עמי בשיחה ארוכה בהוויות העולם, וביני לביני דיבר בהתלהבות על חוק יסודות המשפט ועל עקרונות החירות, הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל שבמוקדו. מששמע כי מוצאי מקיבוץ דגניה, הפליג בשבחי הקהילה הקיבוצית, על ערכי השוויון והאחווה ההדדית שהיא מקיימת, קהילה שבה ראה המשך לקהילה היהודית המסורתית, וחתם לבסוף: דע לך, גם דגניה ויסודות הצדק, השוויון והערבות ההדדית שהניחה, חלק ממורשת ישראל המה!".
שפטת מרובה - לא שפטת
אם כל החיים במה, הרי שעולם המשפט הוא במת התיאטרון הלאומי. כל שחקן תיאטרון, כתב פעם רבי יעקב הלוי, איש ירושלים, מכיר את התופעה: אם חלילה באמצע ההצגה יעלה על הבמה חתול לא קרוא (שלא לדבר על עכבר), ויחצה בצעד מהוסס ובעיניים מלאות פחד את הבמה מצד לצד, חזקה על הקהל שישכח מההצגה והשחקנים הראשיים ומהתפאורה המושקעת ויפנה את מלוא תשומת הלב שלו לאותו חתול מסכן. ולא משנה מי יעמוד על הבמה: סר ג'ון גילגוד או חנה רובינא. החתול ינצח. מדוע ינצח החתול? הרי אין לו אפילו שורה אחת של טקסט ולא גרגר של כישרון? כנראה מן הסיבה שהסצנה שהוא מציג באותו רגע, מבולבלת ככל שתהיה, היא סצנה אמיתית, חיה, נושמת. היא תמימה, ונוגעת ללב יותר מכל המונולוגים והג'סטות שבעולם.
ביצירתו של רבנו מנחם אלון, זו שבכתב וזו שעל פה, חבויים היו "חתולים" הרבה.
בים פסקי הדין הארוכים, מים שאין להם סוף, מתוך הררי המלים שמאיימות, כלבה רותחת, לשרוף אותך באשן, לטבע אותך בביצתן, צצה ועולה פתאום מרגלית אחת, פנינה מזוקקת, ששלף השופט אלון מאי שם, ליהנות בה בני אדם. לשון וסגנון מיוחדים אלה, לא מן ההפקר באו לו, אלא מתוך עיון ולימוד, דיוק ודקדוק בלשון חכמים קדמונים, תוך כדי בירור המוץ מן הבר. כל משפט שיצא מתחת ידיו, והיו כאלה אלפים ורבבות, עבר - ואין זו לשון גוזמא - עשרים ולעתים אף שלושים וארבעים מיני "הגהות" ו"תיקונים" עד שיצא מתחת ידו מנופה ומסולת כדבעי.
מתוך כך, שאין זה מפתיע שבאמצעו של פסק דין בעניין חמור, ארוך כאורך הגלות, מתוכו ובו, יכולת לדלות פתאום ביטויי מרגליות מסוג "נבל ברשות החוזה", ביטוי שחידש אלון כדי לבטא את חוסר תום לבו של צד לחוזה, או למצוא את "הרשות המחוננת" כשם נרדף לסמכות החנינה של נשיא המדינה, על משקל ה"אסיפה המכוננת".
וכך, מעשה הטעייה לכאורה של חברת נסיעות שהבטיחה ללקוחותיה הרים וגבעות, אך הסתפקה בהרבה פחות מכך, מתואר על ידי אלון כחוזה שפתח ב'תוגרמה' [=היא טורקיה, בלשון חכמי המשפט העברי...] וסיים ביוון, ומשבאה לפניו חשודה בסרסרות למעשה זנות, שטענה כי אוזלת ידה של המשטרה באכיפה ראויה של עבירות בכלל, מן הדין שתביא גם לאי ענישתה-שלה, דחאה אלון על הסף וקבע שיש בה "עירוב מין בשאינו מינו (תרתי משמע)". ובמקום אחר, שבו נשתבש פרקליט בטיעונו, והביא לחמו מחוק רחוק, שלא היה ממין העניין, הגדירו אלון כ"עירוב דין בשאינו דינו".
בפסק דינו הגדול, שבו עיגן את העיקרון שלפיו פרט למקרים חריגים, אין לשים אדם מאחורי סורג ובריח בשל חוב אזרחי שנתחייב בו בהוצאה לפועל, כתב: "מטרתם של הליכי ההוצאה לפועל היא לממש את פסק דינו של בית המשפט על ידי ירידה לנכסי החייב ולא על ידי ירידה לחייו של החייב". ובבואו לתאר את נזקם הרב של דברי דיבה ורכילות שמופצים בתקשורת האלקטרונית, כתב: "מן המפורסמות הוא שהקול היוצא מתיבת הטלוויזיה נשמע מסוף העולם ועד סופו, ולית אתר דפנוי מיניה"...
אהבתו של אלון ללשון הקודש ולסגנונם של חכמינו, 'קלקלה' - כמאמר חכמים הראשונים - את השורה, שורת המשפט המשמימה, ולא אחת הפיחה בה רוח חיים מרעננת.
טלו למשל פסק דין, שאותו בחר לפתוח בחמשיר של חרוזים, ומהדהד את לשון חכמים:
מעשה באחד מפרחי הפרקליטים,
ששנה ולמד ומילא כרסו בפסקי-דין ובחוקים,
ואף שימש שני מאמנים,
ומשבא הוא ליטול סמיכה לערוך דינים,
נאמר לו שטרם באה שעתו להימנות עם קהל הפרקליטים.
ודחייה זו לא נעשתה חס ושלום בידה של אמת הבניין אלא מכוחה של אמת הדין.
בדומה לכך, כלל גדול שטבע אלון, על דרך לשון חכמים, "שפטת מרובה - לא שפטת", מבטא את תפישת עולמו, המנוגדת בקוטביות לגישת עמיתיו, חסידי האקטיביזם השיפוטי, וגורסת כי בית המשפט ושופט בשר ודם אינם יכולים, אף אינם צריכים, לפתור כל בעיה.
"אנו, השופטים", שאל כשאלה רטורית, "אפילו כולנו חכמים וכולנו נבונים, מה לנו ולרזי יציאה למלחמה וכניסה לדיפלומטיה?".
לווית החן וחוש ההומור הדק לא נטשו אותו גם עם פרישתו מכס המשפט. "דומה עלי", כתב בעת פרישה, "ששופט, ובמיוחד שופט בבית המשפט העליון, שזוכה להגיע לגיל גמלאות, והוא בריא בגופו ושלם בנפשו, שמן הראוי שיברך ברכת הגומל. ולולא דמיסתפינא [=שפחדתי], אומר הייתי שברכת הגומל וברכת גימלאות, מאותו שורש יהלכון.
לא הכל שפיט
אלון - אדם גדול היה. קודם כל אדם. הדרך שבה נהג עם פקידי העזר בבית המשפט, עם מתמחיו, כמו עם ילדיו, נכדיו וניניו שאותם - כמו את רעייתו ונוות ביתו רות יצ"ו - אהב אהבת נפש, הייתה שיעור מופלא באנושיות ורגישות. בגובה העיניים.
כמה אופייניים לדרכו בחיים, דברים שכתב במקום אחד:
הכלל הגדול שצריך להנחות את בית המשפט הוא, שאין אנו מוסמכים, ואין אנו רשאים, להבדיל באיזו צורה שהיא בערכו של האדם - בין עשיר לבין עני, בין שלם בגופו לבין בעל מום, בין בריא בנפשו לבין לקוי בשכלו. כל בני האדם, באשר נבראו בצלם אלוהים, שווים הם בערכם ובסגולתם.
מתוך אהבת האדם שבו, נטה חסד לכל. גם למי שדעותיו היו רחוקות מרחק רב מדעותיו-שלו. ריבוי הדעות וריבוי הגוונים, בין במשפחתו בין חוצה לה, היו עבורו ערך, מקור לשמחה, לא נטל או מוקד למחלוקת. ודומה שלא לחינם מורגלת הייתה על לשונו אמרתו של בעל "ערוך השולחן", ביחס לשירת התורה: "וכל התורה כולה נקראת שירה, ותפארת השיר היא, שהקולות משונים זה מזה. וזהו עיקר הנעימות".
ואלון, בטעמו המיוחד, הוסיף לה מדיליה תבלין לבשמה, לפי המקום, והעת והזמן:
מערכת ההלכה היא סימפוניה אדירה ובה צלילים רבים ושונים, ובכך גדולתה ויופייה. וזקוקה היא בכל דור ודור לאותו מנצח גדול, בעל השראה וחזון, שיגלה בסימפוניה מרובת צלילים זו אותה אינטרפטציה שדורו ובעיותיו שומעים אותה וצריכים לה.
גיוון זה, היה בעיניו לא רק רשות, אלא חובה. בעולם משפטי שבו לא אחת הכל מדברים בלשון אחת, "כולנו פה אחד", ביקש אלון אחר הקול האחר, הייחודי. "תנאי חיוני למען פסיקת בית המשפט", כתב במקום אחד, "שתהא - כביטויים של חכמינו - דין אמת לאמיתו, שעל שופטיו יימנו בעלי גישות משפטיות שונות ותפיסות עולם ערכיות שונות, שיש ומתוך שדנים הם אלה עם אלה באים הם לכלל דעת רוב ודעת מיעוט. לשופט צריך ותהא אמת משלו, אמת שהוא דוגל בה ועומד עליה, לפי מיטב הבנתו המשפטית והשקפת-עולמו, ומתוך חילוקי דעות והפלורליזם האינטלקטואלי תצא האמת לאמיתה. 'לא תגורו מפני איש ' ". וכדרכו חתם בבת שחוק: "איש - גם שופט במשמע".
ומעניין לעניין באותו עניין. כנגד עמיתיו לשפיטה, שלעתים גבה לבם ורמו עיניהם, וסברו שיכולים הם להתנתק מהוויות העולם, או לנבא מה יהיה בעתיד, פסק את פסוקו: "מציע אני, שאנו כשופטים נדיר עצמנו מלשמש כנביאים", והוסיף בגילוי לב, דברים הנוקבים עד שאול תחתיות של האובייקטיביות השיפוטית, המדומה והמעושה:
השיפוט לא ניתן למלאכי השרת. מסור הוא בידי שופט בשר ודם, ומן הנמנע להימנע מקיומו של קשר והשפעה חוזרת בין אישיותו של השופט, השקפת עולמו ודעותיו על החברה וערכיה, לבין מילוי תפקידו האובייקטיבי בשבתו על כס המשפט.
מתוך כך, ביקש להימנע מכניסה יתירה לסוגיות פוליטיות, המציפות חדשות לבקרים את בית המשפט העליון, ומאיימות להטביעו בביצת המחלוקת. " חברי", סנט בעמיתו לכס השיפוט:
חברי סובר כי מכוח 'חינוכנו המשפטי, ניסיוננו השיפוטי ונאמנותנו למשפט', אנו עומדים - 'כסלע, גם כאשר הרגשות סביבנו סוערים'. שהרי אנו, כשופטים, אין לנו בעולמנו אלא "עקרונות וערכי יסוד" ולא "רוחות השעה החולפות". אני מקנא בחברי שזכה לכך, כפי שכך מעיד הוא על עצמו. אך מה אעשה ואני, הדל שבאלפי ישראל, איני חצוב כסלע, ובמקצת חשוף אני, על כורחי, גם לרגשות ורוחות השעה הפוליטיים, ועם כל רצוני ומאמצי חש אני בהן, במידה זו או אחרת, גם ביושבי על מדין. אכן, שופט אסור לו שיהיה חבר במפלגה פוליטית, ומכל שכן שאסור לו להיות פעיל בפעילות פוליטית, אבל אין עליו כל איסור להיות בעל תודעה פוליטית; להיפך, אדם בימינו שאינו בעל תודעה פוליטית, רחוק הוא מהויות העולם, חסר הוא התמודדות אינטלקטואלית, וספק הוא בעיני אם ראוי הוא לכהן כשופט.
תבקש מעו"ד סבבה
כנאמר לעיל, לצד האמירות הגדולות, לעתים דווקא אותם רגעים קטנטנים, מעשי שגרת דבר יום ביומו, הנחבאים אל הכלים, מאחורי הקלעים, נסתרים מעין רואה, היו המרגשים ביותר.
אף כאן נסתפק בדוגמא אחת, קטנטנה, פך קטן שיש בו יותר ממה שנראה במבט ראשון. פקיד היה בבית המשפט, איש בא בימים, זעוף פנים, קשה יום, שקם למלאכתו בבית המשפט השכם בבוקר, ושוהה בו עד ערב. מגיש תה לשופטים, עושה סדר באולם המשפטים בשעת הצורך, ובין סיגריה אחת לשנייה מוליך ומביא תיקים מהתם להכא, מהכא להתם.
השופט אלון, שלבו פתוח היה לכל אדם, קשר עמו קשרים מיוחדים. בחוכמתו הבין שהאיש, לא למטלות הוא זקוק, אלא לאוזן קשבת, לעין טובה. שינהגו בו מנהג בני אדם ולא מנהג אדונים במשרתיהם. מתוך כך, הטיל עליו משימת קודש יומית: ליטול ממנו מעות קטנות, ללכת לקיוסק הסמוך ולרכוש עבורו עיתון צהריים יומי.
אלון, אין צריך לומר, לא ממש קרא בעיתון. לרוב היה מניח אותו בצד ושוכח מקיומו, בשל חוסר עניין ובשל חוסר פנאי. אך הטקס היומי היה בשבילו הזדמנות פז, בינות להררי התיקים ההולכים ומתגבהים, ליטול פסק זמן קצרצר, להחליף כמה מילים עם פקיד העזר, להיות עבורו גם כותל דמעות, גם אוזן קשבת. אירע מעשה ובאחד הימים לא היה בכיסו של אלון כסף מזומן. הפקיד אפוא בידיו של אותו פקיד את כרטיס האשראי שלו, מסר לו את הקוד הסודי וביקש ממנו שימשוך ב"כספומט" הסמוך לבית המשפט כמה שטרות כסף, יקנה עיתון וייתן בידו את העודף. בין לבין, החל הדיון באולם, בפרשה סבוכה ועדינה. עוד הצדדים טוענים בלהט, ¬, ניגש פקיד העזר לדוכן השופטים, ולנגד עיניהם המשתאות של כל הנוכחים באולם בית המשפט העליון, עושה מעשה בקשיש ומניח לפני השופט אלון עיתון יומי, כרטיס אשראי ו"סטיפה" - חבילה של שטרות כסף...
לעולם יהא אדם - כלל גדול היה בתורת השופט אלון. באחד הימים, בעודו יושב למשפט באולם בית המשפט העליון, עלתה ובאה לפני הרכב השופטים אישה הדורה בלבושה, אך מעורערת בנפשה, וכתב עתירתה בידה: להורות לשירות הביטחון הכללי שיפסיק לעקוב אחריה. שופטים שישבו עם אלון בדין, ביקשו לטרוד טרדנית זו מן העולם ומן האולם, ולפוטרה כלאחר יד, בעקימת שפתיים ובמנוד ראש.
לא כן רבנו מנחם. לדידו, כבוד האדם וחירותו לא היו סיסמה נבובה, אף לא סעיף בחוק יסוד, אלא דרך חיים. זאת, מתוך הכרה בעקרון היסוד היהודי שלפיו כל אדם נברא בצלם אלוקים, וממילא ראוי לחירות וכבוד.
ובכן, מה עושים באותה אישה, ברואת בצלם, שרוח שטות נכנסה בה? שופט שישב עמו, פטר את האישה בזלזול: "אני רואה שגברתי אינה חשה בטוב. שמא תראה רופא?". פני האישה, עקשנית ודעתנית שכמותה, חפו. אזיל סומקא ואתי חיורא. כשכולה פגועה וחיוורת, הכריזה בקול גאה: "אבל אני בעצמי רופאה". אלם והלם הושלך באולם. שני השופטים שלצדו החלו לנוע בחוסר סבלנות. אלון, הפיקח והחכם, לא התבלבל לרגע. חייך אליה את חיוכו הטוב, מלווה במאור פנים הגנוז עמו למקרים שכאלה, והציע לה עצת ידיד: "רופאה אמרת? יפה מאד. מרשים מאד. אם כך, שמא גברתי הרופאה תיוועץ בקולגה?", עד שנחה דעתה.
בפעם אחרת, בא לפניו חשוד בעבירה חמורה, שהפרקליטות ביקשה לעוצרו עד תום ההליכים. "האמנם אדוני לא מיוצג?", תמה השופט אלון. "אני לא מיוצג?", ננער האיש ממקומו. "בוודאי שאני מיוצג. יש לי עורך דין סבבה". "אם כך", פנה אלון לפקיד העזר, "צא בבקשה למסדרון ובקש מעו"ד סבבה שייכנס מיד לאולם"...
תורה לשמה
כל ימיו נטה אלון את נופו באוהלה של תורה. מבית המדרש של ישיבת "חברון", שם יצק מים על ידיהם של ר' חצק'ל סרנא, ר' משה חברוני ור' אהרן כהן, ועד לבית המשפט העליון, ליוו אותו כל העת רש"י והרמב"ם, הרא"ש והרשב"א, החתם סופר והרב קוק.
ממעיינם המפכה, שאב מלוא אוצרות רוח להעשיר בהם את מערכת המשפט של מדינת ישראל, שבתקומתה ראה נס ופלא, ולחם למען הגנתה ושמירתה כמדינה יהודית ודמוקרטית.
גם בחלוף יובל שנים ויותר, לא שכח אלון את חסד נעוריו. "שנה לאחר שנה", תיאר בזיכרונותיו, "הייתי יושב ולומד יומם ולילה, עם הפסקות קצרות לאוכל ולמנוחה, וזכיתי לקיים בעצמי 'והגית בה יומם ולילה'. הייתה זו חוויתי האינטלקטואלית והחינוכית הגדולה והעמוקה, לימוד תורה לשמה, לימוד לשם לימוד ולא לשם קבלת תעודה או אישור כל שהוא. צלילה במעמקי ים התלמוד ומפרשיו, תענוג רוחני שקשה לתארו".
במקום אחר, תיאר מקצת חוויותיו, כר"מ במדרשיית "נוע"ם" ערב הקמת המדינה, שבה עשה בהוראה במקביל ללימודי ערב במשפטים. "אותה שנה למדנו מסכת סנהדרין. הייתה זו מסכת קרובה ללבי, לפי ענייניה וסוגיותיה; בכך מצאתי נחמת מה ששוב לא הייתי עמל בתורה כבשנים קודמות. המסכת חביבה הייתה גם על תלמידיי, צעירים נפלאים שחשו ונשמו אווירה של ערב הקמת מדינה יהודית ריבונית, על בתי משפטה וחוקיה. לא אחת דנו ושוחחנו בשאלת המשפט העברי ומשפט המדינה, הראוי והמצוי".
כאמור בראש הדברים, לא באנו לתאר ולו מקצת מעלות של רבי מנחם. וטרם אמרנו דבר וחצי דבר על הלכות גדולות שקבע בעולם המשפט ושינו סדרי עולם. ועוד חזון למועד.
יתרונם של פכים קטנים מעין אלה, הוא-הוא חסרונם. הדברים מוצאים מן ההקשר שבו נאמרו, ונעקרים משורשם ומקור חיותם. המבקש לטעום טעמם המקורי, צריך לילך אל מקורם הראשון ולראותם בתבנית נוף מולדתם. ראוי הוא השופט אלון, שיהפכו בתורתו, ויגלו את פניה המחכימות ומאירות.
תקוותנו, שגם קצירת אומר זו, כביטוי החביב על השופט אלון, יש כדי להאיר את פניו השונות, על ערכיה, הלכותיה והליכותיה, ולטוות הימנה את אותם חוטים דקים שנמסכו בדרכו של אלון למסכת עשירה של חכמה, בינה ודעת.
* ד"ר אביעד הכהן, דיקאן מכללת שערי משפט, עו"ד ופרשן משפטי.
**כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין