בימ"ש השלום בתל אביב קיבל את תביעתה של עיריית תל-אביב לפינוי פולשים בשטח שבדרום העיר. הנתבעת: זה "גזר דין מוות".
בשנות ה-90 הפקיעה עיריית תל-אביב שטח הממוקם בדרום העיר ונמצא באזור המכונה "פארק החורשות". מזה שנים שבשטח מתגוררים אנשים בקרוואנים ובמבנים אחרים.
בשנת 2007 הגישה העירייה תביעה לפינוי השטח נגד תשעה נתבעים. חלק מההליכים הסתיימו בהכרעות ביהמ"ש, וחלק מהנתבעים הגיעו לפשרות, עד שלביהמ"ש נותר לדון בעניינם של שני נתבעים – משפחה שגרה בבית אבן עם חצר וגינה, ואישה שגרה בקרוואן.
לייעוץ בענייני מקרקעין:
פנה ל-עו"ד דיני מקרקעין
העירייה טענה כי חלק מהשטח מיועד להיות "שטח ציבורי פתוח" וחלקו האחר למטרת "דרך". בעירייה סיפרו כי בשנות ה-90 אושר שימוש זמני במקרקעין כאתר קרוואנים לקליטת עולים חדשים, באמצעות "עמידר". בשנת 2003 הודיעה עמידר כי הקרוואנים פונו, ובשטח מצויים פולשים. העירייה ביקשה לפנותו, אך דרישתה לא נענתה.
לשיטת העירייה, בהיותה בעלת השטח, הנתבעים הם מסיגי גבול שמשתמשים במקרקעין ללא רשות ומבלי לשלם.
הנתבע הראשון העלה שלל טענות נגד החלטתה. בין היתר, נטען כי הוא מחזיק בשטח עוד מימי אביו המנוח, כבר למעלה מ-50 שנה. לטענתו, העירייה רשמה את השטח על שמה בחוסר תום לב, לאחר שהפקיעה אותו שלא כדין.
לחילופין, הנתבע טען שיש לו רשות להשתמש בשטח.
בנוסף, לדבריו, בשל מצבו הקשה מכל הבחינות, הוא זכאי לדיור ועל ביהמ"ש להגן על זכויותיו.
הנתבעת השנייה, אישה קשת יום הסובלת מבעיות בריאותיות קשות, טענה כי פינוי הוא "גזר דין מוות" עבורה, ותיארה מסכת חיים קשה.
לדבריה, במחלקת הרווחה של העירייה ידעו שהיא גרה בקרוואן, ולכן היא אינה מסיגה גבול אלא בעלת רישיון להחזיק במקרקעין, מכוח הסכמת העירייה ושתיקתה לאורך השנים.
לבסוף, שני הנתבעים טענו כי במידה שיפונו, הם זכאים לפיצויים ולדיור חילופי.
תוצאה קשה
השופטת עידית ברקוביץ קיבלה את התביעה. בנוגע לנתבע, השופטת הבהירה כי מרשם המקרקעין מהווה ראיה חותכת, והנתבע לא סתר זאת. הזכויות במקרקעין מעולם לא היו רשומות על שם האב המנוח.
יתרה מכך, השופטת קבעה כי גם אם הייתה לאב רשות להשתמש במקרקעין, מדובר בזכות אישית שאין להכיר בהעברתה לנתבע, מה גם שהנתבע לא החזיק במקרקעין ברציפות אחרי אביו.
לגבי הנתבעת, השופטת קבעה כי העירייה אכן ידעה שהיא גרה במקום ולכן יש להכיר במעמדה כבעלת רשות במקרקעין. עם זאת, ברגע שהרשות מבוטלת, חובה על הנתבעים לפנות את המקום, הבהירה השופטת. השופטת הזכירה כי הנתבעים לא שילמו לאיש על השימוש בקרקע במשך שנים.
השופטת הורתה על פינוי השטח בלי תנאים, אך לא קבעה מסמרות בכל הקשור לפיצויים, אלא הדגישה שנושא זה מצדיק בירור בהליך נפרד.
לסיכום, למרות התוצאה הקשה, השופטת הכריעה כי הנתבעים יפנו את המקרקעין, ונתנה להם ארכה של ששה חודשים מיום קבלת פסק הדין, על מנת לאפשר להם למצוא דיור חלופי.
השופטת הוסיפה כי בהתחשב בכך שהעירייה ידעה שהנתבעת גרה בשטח, עליה לעזור לה למצוא מקום מגורים.
לנוכח מצבה הקשה, השופטת גם פטרה אותה מהוצאות ושכר טרחת עו"ד.
הנתבע, לעומת זאת, חויב בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 שקל.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
* עו"ד אבי פרימס עוסק בדיני מקרקעין.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין