עובד שנחשף לקרינה אלקטרומגנטית החל לחוש סחרחורות וכאבי ראש, עד שגילה שלקה באפילפסיה. הוא תבע את ביטוח לאומי שיכיר במחלתו כתאונת עבודה, אך בית הדין לעבודה דחה את תביעתו.
באוגוסט 2002 החל תושב הצפון לעבוד כמתקין מערכות כיבוי אש בתחנות ממסר של חברת "פלאפון". במהלך תקופת עבודתו, עבד בכ-200 אתרים שונים ברחבי הארץ, כשבחלקם נאלץ לעבוד בסמוך לאנטנות הסלולאריות שמוקמו בתוך חדר המכשירים, מרחק של כמה עשרות מטרים. עם זאת, העובד נהג לעבוד מבלי שסופקו לו אמצעי מיגון או ניטור כלשהם.
ימים ספורים לאחר שהתחיל בתפקידו, החל העובד לחוש סחרחורות, כאבי ראש וחלשה כללית, שהופיעו בזמן עבודתו באתרים השונים. אלו המשיכו להופיע, עד שבמאי 2003, בגיל 37, התמודד לראשונה עם פרכוס. כשפנה לרופא התברר לו כי הוא לוקה אפילפסיה. בעקבות זאת, נאלץ העובד להפסיק את עבודתו והוא הוכר כנכה בשיעור של 100% ע"י המוסד לביטוח לאומי. העובד ביקש להכיר במחלתו כתאונת עבודה, והגיש לפיכך תביעה נגד ביטוח לאומי בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.
לפסקי דין נוספים בעניין תאונות עבודה
משכך, מינה ביה"ד מומחה רפואי מטעמו, שקבע שהתובע סובל מאפילפסיה על רקע מום מולד שנמצא במוחו. לפי המומחה, לא קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודת התובע לבין המחלה, אך גם אם החשיפה לקרינה תרמה להתפתחות הפרכוסים, נראה כי תנאי העבודה השפיעו במידה פחותה בהרבה על המחלה מאשר נתוניו האישיים, ובכל מקרה ההשפעה אינה עולה על 10%.
לטענת התובע, השפעת הקרינה האלקטרומגנטית אליה נחשף במהלך עבודתו, מספיקה כדי לבסס קשר סיבתי. לדבריו, לולא החשיפה, מועטה ככל שתהיה, המחלה לא הייתה מופיעה והוסיף כי שכיחות הופעת המחלה בגיל 37 היא נדירה ונובעת רק מהחשיפה לקרינה.
לטענת ביטוח לאומי, התובע לא הצליח להוכיח את רמת ועוצמת הקרינה אליה נחשף, או קיומו של קשר סיבתי בין העבודה למחלה. לטענתו, העובדה כי התובע חש ברע עוד בשבוע הראשון לעבודתו מוכיחה כי מדובר לכל היותר בתהליך תחלואתי.
עיקרון המיקרוטראומה
סגנית הנשיא, השופטת איטה קציר קבעה שהופעת התסמינים המוקדמת של סחרחורות, כאבי ראש וחולשה מספיקה כדי לדחות את התביעה, שכן לפי עיקרון המיקרוטראומה ספק רב אם היא יכולה להופיע בעקבות עבודה של כמה ימים. זאת בנוסף לכך שבמהלך כל תקופת עבודתו, לא פנה התובע לטיפול רפואי או התלונן בפני רופא על בעיות רפואיות כלשהן.
השופטת אימצה את חוות דעתו של המומחה מטעם ביה"ד, וקבעה שלא הוכח קשר סיבתי בין המחלה לבין חשיפת התובע לקרינה. משכך הורתה השופטת על דחיית התביעה. לא נקבע צו להוצאות.
צפוי היה כי ביהמ"ש יאמץ את קביעתו של המומחה הרפואי מטעמו, לפיה אין קשר סיבתי בין מחלת התובע לתנאי עבודתו. פסק דין הסותר את חוות דעתו של מומחה ביהמ"ש הוא חריג, וכך אנו מוצאים שהפוסק הרפואי הופך למעשה לפוסק המשפטי. מעבר לכך, היעדר תיעוד רפואי והימנעות מהצגת אסמכתאות רפואיות עמדו לחובת התובע. כלל ברזל בתביעות נזקי גוף הוא עריכת תיעוד רפואי מסודר ורציף, ולו היה פועל כך התובע, ייתכן שהתוצאה הייתה שונה.
*עו"ד טלי שקד עוסקת בדיני נזיקין.
**הכותבת לא ייצגה בתיק.
***המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין