אישה שפלשה לשטח ציבורי ובנתה עליו בית נדרשה לפנות את המקום. משלא מילאה אחר הצו, קבלנים מטעם המינהל הרסו את ביתה ופינו את חפציה. האישה אמנם לא תזכה לבית חלופי, אבל תקבל פיצוי בשל איחור במשלוח הצו.
ב-2008 נמכר שטח שלימים הסתבר שהוא שטח ציבורי בבעלות רשות הפיתוח, כלומר שייך למדינה. ב-2009 אביה של רוכשת השטח שיפץ מבנה שהפך לבית המגורים של הרוכשת. מפקח מהמינהל ראה את הבנייה, אך רק כשנה לאחר מכן הודבק על הבית צו סילוק שדרש מהתובעת להסתלק מהבית בתוך 30 יום. בזמן הזה ישבה האישה בנחת ולא עשתה דבר.
הוציאו נגדך צו פינוי?
כדאי להתייעץ עם עורך דין דיני מקרקעין
כחודשיים וחצי לאחר מכן, הגיע המנהל יחד עם שוטרים וקבלנים, שפינו את חפצי האישה והרסו את הבית.
רק אז האישה – שסברה שהמינהל הפעיל את סמכותו השלטונית שלא כדין – הגישה נגד המדינה תביעה לבית משפט השלום ברחובות וביקשה להחזיר את המצב לקדמותו – כלומר, לאפשר לה לבנות על השטח בית חדש.
טקטיקה משפטית כושלת
השופטת עיריה מרדכי קבעה כי התובעת לא הצליחה להוכיח בשום צורה זכות קניינית במבנה ובקרקע, הרשומה על שם המדינה. התובעת עצמה הודתה שכשרכשה את הקרקע ידעה שהזכויות עליה לא מוסדרות.
יתרה מזו, השופטת קבעה כי יש משמעות לכך שמדובר במבנה שכבר נהרס. למרות העובדה שבצו הפינוי קיבלה התובעת את כל המידע בדבר הפעולות שהיא יכולה לעשות, ובכלל זה לפנות לבימ"ש תוך 30 יום או להגיש השגה תוך 15 ימים – היא בחרה לשבת בחיבוק ידיים.
בהקשר זה טענה התובעת כי הצו הוצא על שם אביה – שכלל לא גר בנכס – ולא על שמה. השופטת כינתה את הטענה הזו "טקטיקה משפטית מוטעית וכושלת". לפי השופטת, התובעת ככל הנראה חשבה, שאם לא תעשה דבר היא תצליח לשלול את הצו בעזרת טענה זו. אלא שהצו עדיין חוקי – גם אם הופנה לאבי התובעת – שבאמת הוא זה שנראה בשטח בפועל – משפץ ובונה.
בסיכומו של עניין, לנוכח השיהוי הרב, קבעה השופטת כי אין מקום לצו שביקשה, כעת לאחר שהמבנה כבר נהרס.
יחד עם זאת, השופטת כן מצאה מקום לחייב את המדינה בפיצוי התובעת. השופטת קבעה כי המינהל ידע על הבנייה הלא חוקית כשנה לפני צו הפינוי. למרות זאת, במשך שנה שלמה נמנע המינהל מלפעול תוך שהוא היה מודע לכך שאביה ממשיך לקבוע עובדות בשטח.
השופטת קבעה כי מקום שבו עומד על הפרק בית מגורים ותפיסה תוך שימוש בכוח – על המינהל, כרשות ציבורית, להקפיד ביתר דווקנות על קיום כל אחד מהתנאים שדרש המחוקק לפני השימוש בסמכות הכוחנית שמוקנית לו. בכלל זה, חייב אותו החוק להוציא את צו הפינוי בתוך שישה חודשים מיום הגילוי. המינהל כשל בכך. לפי השופטת, לו היה המינהל פועל לפי הזמנים החוקיים, הרבה מהמאמצים והכספים שהשקיעה התובעת בשיפוץ המקום היו נמנעים.
בשל כך, מצאה השופטת לנכון לחייב את המינהל ב-75 אלף שקל כפיצוי גלובאלי, הכולל גם הוצאות משפט ושכר טרחה.
בסוף פסק דינה כתבה השופטת שהיא לא שבעת רצון מהתנהגותם של שני הצדדים: "לכל אחד מהצדדים, אשם משלו, בהפגנת פעולות כוחניות והניסיון לשלוט, באמצעותן, במציאות בשטח", היא סיכמה.
שמות באי הכוח לא צוינו בפסק הדין
* עו"ד ישראל חיות עוסק בדיני מקרקעין, תמ"א 38 ופינוי-בינוי
**הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר
ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל
פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין