חולה הכליות היה נהג אוטובוס ורישיונו נשלל בשל המחלה. ביהמ"ש קבע שאין לשלול לחולי הכליות באופן גורף את הרישיון לרכב ציבורי, מבלי לבחון את תפקודם באופן פרטני.
מר דגן היה נהג אוטובוס כבר משנת 1975. ב-2010 עוכב לו רישיון הנהיגה לרכב ציבורי על ידי משרד התחבורה, וזאת לאחר שבדצמבר 2009 התקבל במכון הרפואי לבטיחות בדרכים הודעה ממומחה לרופאה תעסוקתית לפיו הנהג נבדק על ידו ונמצאו אצלו ליקויים המחייבים דיווח.
רשיונכם נשלל?
פנו ל- עורך דין תעבורה
כעבור כחודשיים, בבדיקת כשירותו לנהיגה במכון, נמצא שהנהג סובל מאי ספיקת כליות כרונית, והומלץ להשאיר לו רק את רישיון הנהיגה לרכב פרטי.
כעבור שלוש שנים הגיש הנהג בקשה לרישיון נהיגה לאוטובוס למכון הרפואי, וצירף המלצת רופא לפיה כל עוד הוא שומר על טיפולי הדיאליזה, אין מניעה לחדש לו את הרישיון. במרץ 2014 היא נדחתה, ובערר שהגיש, היא נדחתה שוב בנימוק כי "לאור הטיפול בדיאליזה אין מקום לאשר רישיון לרכב ציבורי".
גם ערר בפני הרכב חדש דחה את בקשתו. שם הוסבר שהוועדה מודעת לפגיעה בחופש העיסוק של הנהג, אולם במקרה זה הסיכון לציבור עולה על טובת הפרט.
מתוסכל מההחלטה, במאי 2015 הגיש הנהג ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב. לטענתו השיקול היחיד לדחיית הערר היה הטיפול בדיאליזה, ושהמומחים לא בדקו באופן פרטני אם נובעת ממנו סכנה המצדיקה את מניעת הרישיון. לטענתו, לא היה בוועדה אף מומחה מהתחום, והוועדה גם התעלמה מחוות הדעת שהביא לפיה ניתן להשיב לו את הרישיון.
משרד הרישוי והוועדה טענו שבסמכותם לפסול רישיון נהיגה כשמתקבלת המלצה בדבר כושר רפואי לקוי. לטענתם, אין צורך למנות מומחה בתחום הספציפי, משום שחברי הוועדה הם רופאים המתבססים על ספרי רפואה לפני שהם נותנים את החלטותיהם.
מומחה מהתחום
השופט אליהו בכר קיבל את הערעור, וקבע שראוי שוועדה רפואית הדנה בבעיות רפואיות פרטניות המונעות מאדם לממש זכותו החוקית לעיסוק, ישלבו בין חבריה מומחה בתחום או בתחום משיק. אם הדבר אינו אפשרי, ניתן להפנות את העורר לבדיקות רפואיות מתאימות אצל מומחה, ולהסיק את המסקנות מחוות דעתו.
עוד סבר השופט שכשבוחנים האם נהג הוא בעל כשירות קוגניטיבית וסנסו-מוטורית, יש לבחון אותו באופן פרטני. החוסר בבחינה פרטנית והקביעה הגורפת כי כל חולה כליות שנזקק לדיאליזה לא רשאי לנהוג ברכב ציבורי פוגעת בו, ומעבר לכך היא מוזרה ובעייתית, כשמנגד מותר לחולה לנהוג ברכב פרטי. יוצא, שהחלטת הוועדה היא לאפשר לנהג, שנתפס בעיניה כמסוכן, לעשות שימוש יומיומי ברכבו, תוך שהוא מהוה סכנה לעצמו, לנוסעיו ולציבור.
לכן, קבע השופט בכר, רק בחינה זהירה של נתוניו האישיים של הנהג תוכל להביא למסקנה שהוא לא יכול לנהוג ברכב ציבורי, ולפגוע בפרנסתו.
השופט הבהיר שהחלטתו נועדה לציין בפני ועדת הערר מהי הדרך הנכונה לבחון את עניינו של החולה במחלת כליות הנזקק לדיאליזה ולא להחליף את שיקול דעתה.
לבסוף קבע השופט כי עניינו של המערער יוחזר לוועדת הערר לדיון נוסף בהרכב שונה, בו יהיה לפחות חבר אחד המומחה בתחום הרפואה הפנימית. הוועדה תבחן באופן פרטני את המערער, ותשלח אותו לבדיקות הרלוונטיות כדי לקבוע האם הוא כשיר לקבל רישיון נהיגה לרכב ציבורי.
- ב"כ המערער: עו"ד יגאל תמיר
- ב"כ המשיבים: עו"ד הדס הולצשטיין תמיר
* עו"ד ארז רופא עוסק בדיני תעבורה
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין