מקרה שאירע בחיפה שבו העירייה סירבה להנפיק "תעודת היעדר חובות" לצורך השלמת מכירת קרקע, הוליד דיון בפני שבעה שופטי ביהמ"ש העליון, בשאלה האם חלוף הזמן מונע ממנה לנהוג כך, ואלו דינים יחולו על העניין.
כדי להעביר בעלות על קרקע, צריך, בין היתר, להציג תעודה מהעירייה, המעידה על כך שאין חובות ביחס לאותו נכס. במקרים שבהם קיים חוב, העירייה יכולה לסרב לתת תעודה לפי פקודת העירייה, וסירוב זה מכונה "גבייה פסיבית".
לייעוץ בענייני מיסוי עירוני:
פנו ל- עו"ד מיסוי עירוני
לפני שלוש שנים, התחייבה חברה למכור קרקע בבעלותה. היא פנתה לעיריית חיפה בבקשה לקבל תעודה בדבר היעדר חובות ארנונה. העירייה סירבה, בטענה שעל הנכס יש חוב של כמיליון שקל, על אי תשלום ארנונה בין 1999 ל-2001.
ביהמ"ש המחוזי בחיפה קיבל את עתירת החברה וקבע שהחוב התיישן, ולכן העירייה לא יכולה לנקוט הליכי גבייה, גם לא פסיביים.
העירייה ערערה לביהמ"ש העליון באמצעות עוה"ד רשף חן וטל שחר בלוך, בטענה שאין התיישנות על פעולות גבייה פסיביות כמו הסמכות לסרב לתת תעודה. לשיטתה, אין לגזור גזירה שווה לעניין זה מהלכה שנפסקה לפני כמה שנים, שבה נקבע כי על הליכי גבייה "אקטיביים" לפי פקודת המסים כן חלה התיישנות.
החברה, שיוצגה על ידי עו"ד ויסאם גורג' אסמר, טענה שהחוב התיישן, ושאסור לעירייה לנקוט הליך גבייה מכל סוג.
גם נציג היועמ"ש, עו"ד עמנואל לינדר, הביע עמדה, וטען בין היתר שהליכי גבייה פסיביים (ואחרים) צריכים להיות כפופים לדיני המשפט המינהלי, ולא לדיני ההתיישנות השייכים למשפט האזרחי.
נדחה בנימוקים שונים
כיוון שהמקרה העלה שאלות עקרוניות, העתירה נדונה בפני שבעה שופטים. השופטים החליטו פה אחד לדחות את הערעור, אולם מנימוקים שונים ובדרכים שונות. ארבעה שופטים – הנשיא בדימוס גרוניס, הנשיאה נאור, המשנה לנשיאה רובינשטיין והשופטת חיות – קבעו שגם בנוגע להליכי גבייה פסיביים, יש להחיל את דיני ההתיישנות.
לתפיסתו של הנשיא גרוניס, משחלפה תקופת ההתיישנות, הרשות לא רשאית לדרוש את פירעון החובות כתנאי למתן תעודה. השופט גרוניס שטח מספר נימוקים, בהם בין היתר הצורך בוודאות והרמוניה משפטית, והוסיף גם את הקושי הראייתי שעלול להתעורר אצל אנשים שייפתחו נגדם הליכי גבייה לאחר שנים ארוכות שבהם הרשות שקטה על שמריה.
עם זאת, השופט גרוניס קבע שכל פעולת גבייה שהובאה לידיעת החייב, "תאפס" את מרוץ ההתיישנות, כלומר תתחיל את התקופה מחדש.
מן הצד השני, השופטים מלצר, פוגלמן וברק-ארז סברו שעל הליכי גביה פסיבית יש להחיל את "דיני השיהוי" של המשפט המינהלי, שלפיה יש לשקול האם העירייה השתהתה בצדק. השופטת ברק-ארז סברה שדוקטרינת השיהוי מתאימה יותר, מאחר שהיא מביאה בחשבון גם שיקולים הנוגעים ל"מאזן הצדק" בין הצדדים ואינטרסים ציבוריים, בניגוד לדיני ההתיישנות המבוססים אך ורק על תחימת זמן.
השופט מלצר הצביע על כך שדעת הרוב עלולה להוביל לתוצאה קשה מבחינה חברתית-סוציאלית, שכן דיני ההתיישנות אינם גמישים או "מתחשבים", ולכן הרשויות ייאלצו לפתוח בהליכי גבייה אקטיביים לפני סוף תקופת ההתיישנות, גם במקרים שבהם החייבים לא מסוגלים לשלם את החוב, והדבר אף יביא לעומס על המערכת.
גם שופטי המיעוט הסכימו שבמקרה הספציפי לא הייתה לעירייה הצדקה שלא לתת את התעודה, ולכן בסופו של דבר הערעור נדחה, ונקבע שהעירייה תנפיק למשיבה את התעודה. העירייה תישא בשכר טרחת עו"ד בסך 30,000 שקל.
בנוסף, ברוב דעות נקבע שהגישה שהוכרעה בפסק הדין תחול רק מעתה ואילך, ולא על חובות קודמים שנצברו.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין