ביהמ"ש לענייני משפחה בתל-אביב קבע כי "כבילתו" של הבעל לנישואין שאינו חפץ בהם היא פגיעה באוטונומיה שלו, ולכן על האישה לפצות אותו.
בני הזוג נישאו ב- 1990, וברבות השנים נולדו להם ארבעה ילדים. תשע שנים אחר-כך הם הסתכסכו ובית הדין הרבני חייב את האישה לקבל גט מבעלה. אולם בפועל, הצדדים חזרו לשלום בית והמשיכו לחיות יחד עד 2004.
מתגרשים?
פנו ל- עורך דין גירושין
ב-2005 חזר הבעל ופתח את תיק הגירושין מחדש ובית הדין הרבני קבע כי החיוב בגט עדיין תקף. אלא שהאישה התעלמה לחלוטין מהוראתו וסירבה להתגרש.
בינתיים, באוקטובר 2010 הגישה האישה תביעה רכושית לביהמ"ש לענייני משפחה וביקשה שיקבע כי הזכויות בדירה המשותפת יעברו אליה, או שבעלה ישלם לה חצי מהתשלומים שהיא שילמה עבורה, כמו משכנתא, החזרי הלוואות ועוד.
שלוש שנים לאחר שבית המשפט למשפחה דחה את התביעה על כל רכיביה הואילה האישה בטובה להתגרש. היה זה במרץ 2015 - עשר שנים אחרי שנפתחה תביעת הגירושין מחדש.
בשלב הזה הגיש הגרוש תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב לפיצוי עבור הנזקים שנגרמו לו בשל סרבנות האישה, המגיעים להערכתו לסך של 350 אלף שקל. לטענתו אשתו לשעבר מנעה ממנו את הגט במשך למעלה מ-14 שנה בכדי לכפות עליו לוותר על זכויותיו הרכושיות, תוך שהתעלמה לחלוטין מהחלטות בית הדין הרבני.
לטענתו התנהלותה מנעה ממנו להינשא לבת זוגו הנוכחית ולבנות תא משפחתי חדש, ובכך נגרמו לו נזקים כלכליים ונפשיים, עליהם הוא דורש פיצוי.
הגרושה לעומתו טענה כי מעולם לא סירבה לגירושין, אלא רצתה לדאוג קודם לזכויותיה ולמנוע מהתובע להשתלט על הרכוש שלה. לטענתה היא לא גרמה לתובע שום נזק מאחר שהוא המשיך את חייו עם זוגתו ללא כל הפרעה.
תופעה פסולה
השופטת אסתר ז'יטניצקי-רקובר הסבירה כי סרבנות גט היא תופעה חברתית פסולה, הפוגעת בחירות ובכבוד של בן הזוג הכבול כבן ערובה ונתון לחסדי בן הזוג האחר שלעתים מונע מיצרי נקמה או מניעים כלכליים.
במקרה זה, ציינה השופטת, סירובה של האישה לקבל את הגט נבע מרצונה להסדיר את העניינים הרכושיים – עניין שבפני עצמו יכול להיות לגיטימי ותם לב – אולם מהרגע בו התקבל פסק הדין שדחה את כל תביעותיה, היה עליה לקבל את הגט. סירובה, סברה השופטת, חרג מהתנהגות סבירה ולגיטימית, ועליה היה לצפות כי זו תגרום לנזקים לגרוש.
עם זאת, השופטת קבעה שהתובע לא הוכיח שנגרמו לו נזקים כלכליים ממשיים, ולכן הסכימה לקבל רק את תביעתו לנזקים נפשיים ש"עצם 'כבילתו' לנישואים שאינו חפץ בהם, מהווה פגיעה באוטונומיה שלו, פגיעה שהוכרה כנזק בר פיצוי".
כשניגשה השופטת ז'יטניצקי-רקובר לקבוע את גובה הפיצוי, היא הסבירה כי לדעתה פרק הזמן המצדיק פיצוי הוא החל מיום מתן פסק הדין ששלל את כל תביעות האישה ועד ליום בו התגרשו הצדדים בפועל, היינו כשלוש שנים. אולם היא לקחה גם בחשבון את העובדה כי בתקופה זו האישה סבלה מבעיות נפשיות ואת העובדה כי בזמן הזה התובע גר עם בת זוגו.
משכך קבעה השופטת כי האישה תפצה את בעלה לשעבר ב-60 אלף שקל, אליהם יתווספו גם הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 10,000 שקל.
לקריאת פסק הדין
- ב"כ התובע: עו"ד מלי גלברט
- ב"כ הנתבעת: עו"ד יהודה צדוק
* עו"ד אילן הראל עוסק בדיני משפחה
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין