המחוזי השתכנע כי העיקול על הדירה לא תקף, כיוון שהלקוח העביר אותה לגרושתו בהסכם הגירושין, ועל אף שהזכויות מעולם לא הועברו על שמה בספרים.
חובותיו של לקוח בנק לאומי תפחו לעשרות אלפי שקלים והבנק נאלץ להגיש נגדו תביעה להחזרת הכספים. בפסק הדין, שניתן בנובמבר 2009, חויב הלקוח לשלם לבנק כ-80 אלף שקל בצירוף ריבית חריגה, הוצאות ושכר טרחת עורכי דין.
כתבות נוספות בנושא:
הלקוח לא שילם את הכספים ולכן הבנק פתח נגדו תיק הוצאה לפועל. במסגרת חקירות שביצע הבנק, הוא גילה שהלקוח רשום כבעל זכויות בדירת עמידר, יחד עם גרושתו. בהתאם, באפריל 2010 הוטל עיקול על הדירה.
אז נכנסה לתמונה גרושתו של הלקוח, שטענה כי הדירה כולה שלה. היא הציגה פסק דין של בית הדין הכנסייתי מ-2007, שאישר הסכם הגירושין שחתמה עם בעלה לשעבר, ובמסגרתו הוא העביר לה את מלוא הזכויות בדירה. בתמורה, היא ויתרה על מזונות, כלי רכב והתחייבה לשלם לבד את המשכנתא על הדירה.
הבנק, שסבר שמדובר בהסכם פיקטיבי, התעקש לממש את העיקול ולמכור את הדירה לשם כיסוי חובו של הלקוח והגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה, שיצהיר כי למרות טענות הגרושה, מחצית הזכויות בדירה שייכות לבעלה. הבנק טען, כי העובדה שהזכויות בדירה לא הועברו על שמה של הגרושה כמו גם הסכמתו של הבעל לשעבר פשוט להעביר לה את הזכויות במתנה מעידים על כך שהאמור בהסכם הגירושין אינו אמת.
האישה חזרה על הטענה כי שהדירה שייכת רק לה. היא הסבירה כי לא התעסקה עם העברת כיוון שלא ידעה שהיא צריכה לטפל בזה. היא לא עורכת דין, והיא הייתה בטוחה, בתום לב, שאישור הסכם הגירושין סתם את הגולל על הסוגיה. עוד הבהירה, כי היא לא סתם "קיבלה" את הדירה במתנה, אלא ויתרה תמורתה על זכויות רבות ושילמה חובות של בעלה לשעבר.
היא הוסיפה שאין להיענות לדרישת הבנק, הסותרת לחלוטין פסק דין שניתן על ידי ערכאה אחרת הרבה לפני הטלת העיקול וקיומו של החוב, שהתגבש רק לאחר הגירושין, ולכן גם אין כל בסיס לטענה שמדובר בהונאה.
לא בחינם
השופטת ברכה בר-זיו קבעה שההסכם בין האישה לבעלה לשעבר לא היה עסקת מתנה: האישה לא קיבלה את הדירה 'חינם', אלא תמורת ויתורים כלכליים ניכרים.
השופטת גם שוכנעה שהאישה נפרדה מבעלה בתום לב ולא כדי לסייע לו להתחמק מנושים: ההסכם נערך הרבה לפני שהגרוש בכלל פתח חשבון בבנק, במועד החתימה על הסכם הגירושין החוב עוד לא נוצר וכשהעיקול הוטל, לבעל כבר לא היו זכויות בדירה בהתאם לפסק הדין הכנסייתי, שאישר את ההסכם.
יתרה מזו, קבעה השופטת, הבנק גם לא הוכיח שהסתמך על הדירה הזו באיזשהו אופן בשעה שהעניק ללקוחו אשראי. למעשה, הבנק אפילו הודה כי דבר קיומה של הדירה נודע לו רק לאחר שהחוב תפח.
השופטת בר-זיו ציינה שהיא מאמינה שהאישה לא דיווחה על ההסכם לרשויות המס ולא רשמה את זכויותיה בתום לב, מחוסר ידיעה ובקיאות ברזי הפרוצדורות המשפטיות. זאת, גם בהתחשב באותה תקופה, בה כל רצונה היה לסיים את הנישואים.
בנסיבות אלה, קבעה השופטת, ברור שהזכויות של האישה בדירה גוברות על זכותו של הבנק. העיקול על הדירה בוטל. לא נפסקו הוצאות.
- ב"כ התובע: עו"ד א. חיון
- ב"כ הנתבעים: עו"ד ש. עלי
* עו"ד ארז הימן עוסק בדיני בנקאות והוצאה לפועל
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין