עיריית בת-ים החליטה לפני כשנתיים לסווג שטח בנייה כ"מחצבה" רק משום שבוצעו שם עבודות חפירה. בבית המשפט היא לא סיפקה שום הוכחה המצדיקה את מעשיה, וזכתה לביקורת נוקבת על התנהלותה, שלפי השופט עלולה להוביל להעלאה נוספת במחירי הדיור.
יזמית פרויקטים של נדל"ן בשם "קרן פייר" שכרה בשנת 2013 את שירותיה של חברת הבנייה "דניה סיבוס" לצורך הקמת בניין מגורים ברחוב יוחנן הסנדלר בבת-ים.
במהלך ביצוע עבודות חפירה במקום, שלטענת "סיבוס" נפרסו על פני 1,200 מ"ר, ביקרו במקום נציגי עיריית בת-ים, שהתרשמו שהחברה עובדת בשטח גדול בהרבה – 11,580 מ"ר, ולמעשה פועלת כ"מחצבה", ונהנית מערכו הכלכלי של החול הנכרה – אותו היא מוכרת לצד שלישי.
העירייה דורשת מס מופרך?
פנו ל-עורך דין מיסוי עירוני
בהתאם לממצאיה שינתה העירייה את סיווג השטח מ"אדמת בניין" ל"תעשייה", ובשנת 2014 שיגרה לחברת דרישה לתשלום ארנונה בסכום עתק של 3.7 מיליון שקל. החברה נדהמה לנוכח הדרישה, ובשנת 2015 פנתה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בעתירה לביטול החיוב.
"סיבוס" טענה כי הקרקע היא אתר בנייה ולא "מחצבה", ושלעירייה אין סמכות להטיל על "אדמת בניין" ארנונה. בנוסף היא טענה כי העירייה התעלמה לחלוטין מהעובדה שהיא אינה המחזיקה בקרקע. לטענתה, תפקידה מסתכם בביצוע העבודות שהזמינה יזמית הפרויקט, כך שאין כל סיבה להטיל עליה את חיובי הארנונה.
העירייה השיבה כי לבית המשפט כלל אין סמכות לדון בעתירה העוסקת בנושאים טכניים שנמצאים בסמכות מנהל הארנונה וועדת הערר.
לגופו של עניין, טענה העירייה כי לא ניתן להגדיר את הקרקע כ"אדמת בניין" שכן לדבריה, היא הניבה ל"סיבוס" תשואה כלכלית. לטענת העירייה, "סיבוס" מכרה חול ים בעל ערך כלכלי רב שהוציאה מהשטח.
פגיעה קשה בשוק הנדל"ן
לאכזבתה של העירייה, השופט אליהו בכר קבע כי העתירה הנוכחית כלל לא עוסקת בשאלות טכניות או עובדתיות, אלא בעצם חוקיות הטלת הארנונה, ולכן בית המשפט מוסמך לדון ולהכריע בה - הכרעת שלא תהיה לטובת העירייה.
"בענייננו לא יכול להיות חולק כי אין מדובר ב"מחצבה" במובנו הקלאסי של השימוש, היינו עסק המשמש לגריסת משאבי חפירה, שיווקם ומכירתם, אלא עסקינן בשטח שנועד לבנייה", כתב השופט בפסק דינו.
לשיטתו, עבודות חפירה והוצאת חול מאתר בנייה הן חלק בלתי נפרד מעבודות בנייה, וכדי לסווג את הקרקע כשטח "תעשייתי" לצרכי ארנונה, על העירייה להוכיח בראיות מספקות ורלוונטיות שהעותרת מכרה את החול והפיקה מכך רווחים.
אלא שהעירייה לא עמדה ולו ברף המינימלי של הוכחה, לא לפני הוצאת השומה וגם לא במהלך הדיונים בתיק. העירייה לא הביאה "ולו ראשית ראיה לתשואה כלכלית כלשהי" שהניבו לעותרת עבודות החתירה.
השופט הבהיר כי אם עוד עיריות יישמו את דרך ההתנהלות הקלוקלת של עיריית בת-ים, שוק הבנייה עלול להיפגע קשות ומחירי הדיור עלולים להאמיר עוד יותר. לא ייתכן, הוא כתב, כי עיריות יסווגו כל שטח בנייה שמתבצעות בו חפירות כ"מחצבה" על סמך "תחושה או מידע לא מבוסס".
לסיכום, השופט קיבל את העתירה וחייב את העירייה בהוצאות משפט גבוהות של 50,000 שקל.
- ב"כ העותרת: עו"ד ד"ר ד"ר הנריק רוסטוביץ, עו"ד צחי שרף
- ב"כ המשיבה: עו"ד רועי רוזן, עו"ד אלעד כלב
* עורך דין עדיאל עזרא ממשרד לאטי, עזרא עוסק במיסוי עירוני
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין