בין רצח להריגה – הלכה למעשה

שלוש עבירות המתה עיקריות קבועות בחוק העונשין - רצח, הריגה וגרם מוות ברשלנות.

עבירות ההמתה קבועות בפרק י' לחוק, שעניינו פגיעות גוף, תחת סימן א', העוסק בגרימת המוות,  קרי עבירות גרימה תוצאתיות, אשר כוללות כל מעשה או מחדל אשר הביאו למות אדם. 

המייחד את שלושת עבירות ההמתה הוא התוצאה- תוצאה אחת זהה והיא מותו של אדם.

עבירת גרימת המוות ברשלנות קבועה בסעיף 304 לחוק העונשין וקובעת כי הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו – מאסר שלוש שנים.

עבירת ההריגה קבועה בס' 298 לחוק העונשין וקובעת כי הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו - מאסר עשרים שנים.

לעומתה, עבירת הרצח קבועה בס' 300 לחוק העונשין , מורכבת מיסוד עובדתי זהה, אך מוסיפה ארבע אפשרויות של נסיבות שונות, אשר בהתקיימותן ניתן יהיה להאשים ולהרשיע אדם ברצח- ארבעה מקרים מוחמרים של הריגה:

סעיף 300 -  רצח

 (א)   העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד:

(1)   גורם במזיד, במעשה או במחדל אסורים, למותו של אביו, אמו, סבו או סבתו;

(2)   גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;

(3)   גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה;

(4)   גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש.

ארבעת הסעיפים הקטנים של עבירת הרצח הם בעיקר נסיבות מחמירות, שבהתקיימותן נוכל לומר כי מבצע ההמתה אינו "סתם" הורג אלא "ממש" רוצח.

ניתן לראות כי סעיף קטן (א)(2) שונה במהותו משלושת חבריו, שכן זה איננו מוסיף נסיבות לביצוע העבירה, אלא, עניינו ביסוד נפשי מוגבר, מסוג "כוונה תחילה", הנדרש לשם תחולת העבירה.

ההגדרה הקלאסית של עבירת הרצח קבועה בסעיף זה, ולפיה הגורם בכוונה תחילה למותו של אדם יאשם ברצח. היסוד הנפשי של סעיף קטן זה קבוע בסעיף 301 לחוק.

סעיף 301 - כוונה תחילה

(א)   לעניין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו.

ייחודה של עבירת הרצח בכוונת תחילה, בהשוואה לעבירות ההמתה האחרות, הינה ברכיב הנפשי-חפצי של המבצע. יסוד הנפשי זה מורכב משני רכיבים פוזיטיביים ואחד נגטיבי. הרכיב  הראשון והמרכזי הוא יסוד ה"החלטה להמית", שמשמעותו- צפיית האפשרות, שההתנהגות- המעשה או המחדל יובילו לתוצאה קטלנית של מוות, וחפץ בתוצאה זו.  זה היסוד המקביל למחשבה הפלילית- לכוונה הפלילית ה"רגילה" או ה"ספונטאנית", הקבועה בסעיף 20(א)(1) לחוק, הנדרשת בעבירות פליליות אחרות. ייחודו, כמובן, בקיומו של רכיב נפשי חפצי אצל המבצע, אשר רוצה בהתגשמות התוצאה הקטלנית, לא אדיש אליה, לא קל דעת כלפיה, אלא רוצה, חפץ וחותר אליה.  רכיב פוזיטיבי שני, הוא יסוד ה"הכנה", יסוד פיזי של נקיטת אמצעים לקראת מעשה ההמתה. היסוד השלישי, הנגטיבי, הינו "העדר קינטור".

הנה כי כן- המבחין בין עבירות ההמתה הוא היסוד הנפשי של מבצע העבירה או נסיבות ביצועה, והם אלו אשר עושים את ההבדל הגדול באשר לעונש שניתן להשית על המבצע של כל אחת מהעבירות:

דינו של הממית ברשלנות הוא 3 שנות מאסר

דינו של ההורג הוא  20 שנות מאסר

ואילו דינו של הרוצח הוא כבר מאסר עולם חובה

המעבר מעונש של 3 שנות מאסר בגרם מוות ברשלנות ל- 20 שנות מאסר בהריגה משמעותי ביותר, ברור, ומשקף היטב את כוונת המחוקק להחמיר באופן דרסטי עם מבצע בעל  יסוד נפשי של מחשבה פלילית לעומת מבצע בעל יסוד נפשי של רשלנות.

לעומת זאת, ההבדל בענישה במקרה של הריגה, קרי 20 שנות מאסר, לעומת מקרה של רצח- בו יושת מאסר עולם חובה, מה שנהוג בשגגה לחשוב על כ- 25 שנים או אפילו על 30 שנים, אינו נראה משמעותי לאדם מן הרחוב (בוודאי לא בהשוואה לפער שבין המתה ברשלנות להריגה), כך שניתן היה לחשוב שאין ממש בהבדל בין היסודות הנפשיים של שתי העבירות.

אלא, שמלבד הסטיגמה ותווית הרוצח, לעומת זה שהרג, גם במקרה זה, בדומה לרשלנות-הריגה, קיים הבדל משמעותי.

הבדל זה נעוץ בשתי נקודות עיקריות, הן לעניין העונש והן לעניין תנאי המאסר:

לעניין העונש - רף הענישה הנוהג במקרים של הריגה לעומת מאסר העולם חובה במקרה של עבירת הרצח מגלה פער ממשי משמעותי מאוד בין השתיים – גדול בהרבה ממה שנדמה.

עיון בפסיקה של "הריגה קלאסית" מלמד כי רף הענישה הנוהג לרוב אינו מגיע לכדי העונש המקסימאלי הקבוע בחוק אלא נע בין שנות מאסר בודדות (עונש חד ספרתי) ועד ל - 15 שנות מאסר, שהם תוצאה של שיקול דעתו הסובייקטיבי של המותב היושב בדין.

אומנם, מאז תיקון 113 (הבניית שיקול הדעת בענישה), נדרשים בתי המשפט למלאכת גזירת דין דקדקנית וצמודת פלטפורמה מסוימת ואולם, וכל הנראה בשל מדיניות הענישה הנוהגת עד אותו שלב, לא חלה כל תפנית דרמתית בענישה, ורק במקרים נדירים מגיע עונשו של ההורג לעונש המקסימאלי, קרי 20 שנות מאסר.

במקרים של הרשעה ברצח, ביקש המחוקק שלא לאפשר לבית המשפט את אותו שיקול דעת וחייבו בגזירת דין של מאסר עולם.

רק וועדת שחרורים מיוחדת רשאית להמליץ על קציבת העונש ל- 30 שנות מאסר כשבפרקטיקה המספר המינימאלי הנוהג נכון להיום הינו 33 שנים.

מכך נובע שלא מדובר בהבדל מינורי בענישה, אלא, הלכה למעשה, מדובר בעונש מאסר כפול ואף יותר מכך במקרה של רצח לעומת מקרה של הריגה- הבדל הנעוץ כאמור אך ורק בשל יסוד נפשי שונה בין העברות.

ולא רק לעניין העונש נעוץ ההבדל המרכזי, אלא אף לעניין תנאי המאסר – כך למשל המורשע ברצח לא זכאי לפריבילגיית היציאה לחופשות בטרם נקצב עונשו- מה שמוכר בפרקטיקה כתקופה מינימאלית של לא פחות מ- 10 שנות מאסר וזאת להבדיל המורשע בהריגה, אשר אף אם הושת עליו העונש המקסימאלי הקבוע בחוק, קרי 20 שנות מאסר, יהא זכאי לחופשה בתום 5 שנות מאסר (רבע מתקופת מאסרו).

כל זאת מבלי שהתייחסנו לחוסר הוודאות המתסכל עימו נאלץ לחיות מי שהורשע ברצח ואינו יודע מתי ואם בכלל ישתחרר ממאסרו, עד לקציבת עונשו, כאמור, לכל הפחות משך 10 שנים ארוכות.

נכון הדבר אף לעניין המועד הרלוונטי להגשת בקשת חנינה וכהנה וכהנה.

גם לעניין זכות הערעור נמצא זה שהורשע ברצח במלכוד מסוים להבדיל זה שהורשע בהריגה – הטעם לכך נעוץ אף הוא במאסר העולם החובה, כלומר- המורשע בהריגה זכאי לטעון ולערער הן על עצם הרשעתו ולחילופין על חומרת עונשו זאת בעוד המורשע ברצח יכול לערער אך ורק על הרשעתו, שכן מרגע שהורשע ברצח – מאסר עולם יהא תמיד עונשו.

בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין