פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שרותים משפטיים | פורום
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חדשות >> גלגול שלישי - גבולות הלכת חניון חיפה

גלגול שלישי - גבולות הלכת חניון חיפה

מאת: נסים שלם, עו"ד | תאריך פרסום : 07/12/2009 12:00:00 | גרסת הדפסה

מבוא

לפני למעלה משנות דור, ביום 13.07.1982, נקבעה הלכה על-ידי בית-המשפט העליון מפי מ"מ הנשיא כתוארו אז, השופט מאיר שמגר, המכונה "הלכת חניון חיפה", בה נקבעו מבחנים וקריטריונים בסוגיה אימתי תיעתר ואימתי תידחה בקשה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לא מוכרת לי הלכה המאוזכרת באופן תדיר כל כך כדוגמת הלכת חניון חיפה, ודומה שהחלת ההלכה נעשית במקרים רבים מדי, באופן גורף מדי ובנוקשות רבה מדי.

מטרת רשימה זו היא להציע מבחנים נוספים, שיש בהם כדי להגמיש את המבחנים הנוקשים של הלכת חניון חיפה, וליתן במקרים מסויימים רשות ערעור בגלגול שלישי, במקרים בהם צודק, ראוי ונכון לאפשר הזדמנות נוספת לבעל דין, שעניינו יידון בערכאה הגבוהה ביותר.

לשם כך, אסתייע בשתי דוגמאות, שיש בהן כדי לפשט את הצגת מטרת רשימה זו. דוגמה אחת היא המקרה בו אלמוני תבע את פלוני בערכאה ראשונה, והתביעה נדחתה. אלמוני פנה לערכאת הערעור, וערעורו נתקבל. אם יחפוץ פלוני לקרוא תיגר על החלטת ערכאת הערעור בפני בית-המשפט העליון, יהיה עליו לבקש את רשות בית-המשפט העליון.

על-פי הלכת חניון חיפה, תינתן לפלוני רשות לערער רק אם עמד במבחנים והקריטריונים שנקבעו בה. במילים אחרות, פלוני היה סביל בשתי הערכאות. עתה, כאשר הוא מבקש לנקוט מהלך, לא יוכל לעשות כן, אלא אם יעמוד במבחנים הנוקשים של הלכת חניון חיפה.

הדוגמה השנייה, היא המקרה בו אלמוני תבע את פלוני בבית-משפט השלום ותביעתו נדחתה. אלמוני הגיש ערעור בזכות לבית-המשפט המחוזי, אך גם ערעורו נדחה. אם יחפוץ אלמוני לקרוא תיגר על החלטת ערכאת הערעור בפני בית-המשפט העליון, יהיה עליו לעבור את מבחני הלכת חניון חיפה.

בשתי הדוגמאות לעיל נתגלגלו העניינים לפתחו של בית-המשפט העליון בגלגול הנחשב, לכאורה, כגלגול שלישי. שופט בית-המשפט העליון בדן יחיד, ידון בבקשת פלוני בדיוק באותה קשיחות ובאותה עוצמה בהן ידון בבקשת אלמוני. בשני המקרים יבדוק השופט אם הבקשה עומדת במבחני הלכת חניון חיפה.

סבורני, כי לא נכון לנהוג בשני המקרים לעיל באותן אמות מידה. יש להבחין בין מקרה בו בעל דין זכה בגלגול ראשון ונכשל בגלגול שני, ובין מקרה בו בעל-דין נכשל פעמיים, ומבקש את תרופתו בגלגול שלישי. אנסה ברשימה זו לנמק את דעתי ולהציע אמות מידה נוספות לצידן של אלה שבהלכת חניון חיפה.

גלגולי החלטה שיפוטית

הזכות לערער על החלטה שיפוטית נועדה לקדם מטרות בכמה מישורים: חיזוק יסודות ההגינות והסבירות של ההליך המשפטי; השגת מידת ודאות רבה יותר של צדק; בקרה וביקורת על המעשה השיפוטי; קבלת הדין על-ידי בעל-הדין; שמירה על יוקרת המוסד השיפוטי; חיזוק האמון שרוחש ציבור המתדיינים למערכת המשפט; דאגה לאחידות ההלכה המשפטית; הפקת לקחים אצל הערכאה הדיונית; לימוד מניסיונה של ערכאת הערעור;[1] ועוד.[2] מטרות נעלות אלה מצדיקות, לכאורה, מתן רשות ערעור עד אין קץ, בבחינת "כל המרבה הרי זה משובח". ואולם, לצד מטרותיו החיוניות של מוסד הערעור ניצבות מטרות אחרות ואינטרסים מנוגדים.

בראש וראשונה, ניצב עקרון סופיות הדיון. עקרון זה נועד להגן על מערכת המשפט, על בעלי הדין עצמם ועל הציבור בכלל. יש צורך בהגנה על מערכת המשפט, לבל תקרוס, שהרי ידן של ערכאות הערעור קצרה מלהושיט סעד לכל מבקש. זאת ועוד: עשיית הצדק איננה מחייבת בירור מקיף של כל עניין. היטיב להגדיר זאת השופט שמגר, בכותבו: "תמצית השפיטה היא בהכרעה. לציבור בכלל ולמתדיינים בפרט יש עניין בסיומה של ההתדיינות על-ידי ההכרעה בה...".[3]

נקודת האיזון על-פי הדין

נקודת האיזון בין זכות הערעור ובין עקרון סופיות הדיון, נקבעה על-ידי המחוקק בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה,[4] וזו לשונו:

"פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה ניתן לערעור בזכות, להוציא פסק דין של בית המשפט העליון".

לבעל-דין זכות ערעור על פסק-דין של בית-משפט בערכאה ראשונה בלבד. מומשה זכות הערעור על פסק דין של ערכאה ראשונה- מכאן ולהבא יידרש בעל הדין המעוניין בכך להגיש בקשה למתן רשות ערעור.

הנחת היסוד היא, שכל עניין המובא לפני בית-משפט יידון, בדרך כלל, לפני שתי ערכאות– הערכאה הדיונית וערכאת הערעור.[5] הדין בישראל אינו מכיר בזכות ערעור כזכות טבעית, אלא כזכות יתר, התלויה בקביעתו המפורשת של המחוקק בחקיקה ראשית. וכך נקבע בפרשת ארג'וב: "זכות הערעור אינה זכות הנקנית אוטומטית או הקמה כאילו על אתר עקב עצם שפיטתו של אדם על-ידי ערכאה שיפוטית ראשונה כלשהי... היא נולדת אך ורק מכוחה של הוראה מפורשת שבחוק...".[6]

לעומת זכות ערעור על ערכאה ראשונה,[7] אין לבעל-דין זכות ערעור על ערכאת ערעור,[8] והיא ניתנת לתקיפה רק אם ניתנה רשות לכך על-ידי הערכאה הגבוהה ממנה. לדוגמה, פלוני הפסיד בדינו בבית-משפט השלום, ערער לבית-המשפט המחוזי ושב והפסיד בדינו. אם ירצה פלוני לערער לבית-המשפט העליון שומה עליו לבקש רשות לערער מבית-המשפט העליון,[9] בקשה כזו תיבחן על-פי הקריטריונים שנקבעו בהלכת חניון חיפה.[10]

הלכת חניון חיפה

אלה עובדות הפרשה בקצרה- המבקשת, חברת חניון חיפה בע"מ, הגישה לבית-משפט השלום תביעת פינוי נגד המשיבה, חברת "מצת אור בע"מ". התביעה נדחתה אך מצת אור חויבה לשלם לחניון חיפה סכום כסף מסוים.

הצדדים הגישו ערעור וערעור שכנגד לבית-המשפט המחוזי בחיפה, שדחה את הערעור ואת הערעור שכנגד. חניון חיפה הגישה בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון.

המחלוקת בין בעלות-הדין נסבה סביב השאלה, האם ל"מצת אור" מעמד של דייר מוגן על-פי חוק או מעמד של שוכר מקרקעין, שהגנת חוק הגנת הדייר אינה פרושה עליו. כן נדונה השאלה, האם הוכחה עילת הנטישה.

מ"מ הנשיא, כתוארו אז, מאיר שמגר, קבע הלכה, כי על-מנת שעניין יובא לדיון בגלגול שלישי, עליו למלא אחר קריטריונים מסויימים. הקריטריונים, ברשימה שאינה סגורה, הם אלה: העניין שמבקש בעל-הדין להביא בגלגול שלישי מעלה שאלות בעלות חשיבות חוקתית; ניתנו החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהן טרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר, ויש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם, בין כעמדה בפני עצמה ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במילים אחרות, מקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת.

הלכה למעשה, לערכאה השלישית, ניתן שיקול-דעת רחב ביותר,[11] ודומה כי נדירים המקרים בהם ניתנת רשות ערעור בגלגול שלישי, אף אם עונה עניין מסויים על מבחני הלכת חניון חיפה.

במקרים רבים ניכרים ניסיונות של מבקשי רשות הערעור לשוות לבקשתם, לעיתים בדרך מאולצת, חשיבות ציבורית או חוקתית על-מנת לעבור את המשוכות הגבוהות שנקבעו בהלכת חניון חיפה, ובהחלטות רבות של בית-המשפט העליון הדוחות בקשות למתן רשות ערעור, ניכרת התייחסות למאמצים אלה.

ברוב המקרים, גם לאחר יישום הקריטריונים של הלכת חניון חיפה רואה השופט להתייחס גם לבקשה לגופה, ודוחה אותה, לעיתים בדרך אפולוגטית. נדמה, כי השיקול הדומיננטי הוא השיקול המעשי - עומס התיקים העומדים להכרעה.

כאמור, הלכת חניון חיפה קובעת כי לבעל-דין זכות שעניינו ידון בשתי ערכאות: הערכאה הדיונית והערכאה הערעורית, והן בלבד. אין נפקא מינה אם בעל-הדין נכשל בשתי הערכאות או זכה באחת ונכשל בשנייה. זכות הערעור היא, איפוא, זכות "מערכתית": עניינו של בעל-הדין ידון בשתי ערכאות, ואינה זכות "אישית", במובן זה, שאין בעל-הדין שזכה בערכאה הראשונה אך נכשל בשנייה, יהיה זכאי להגיש ערעור משום שהוא נכשל רק פעם אחת.

מן הראוי שאביא את הדברים בשם אומרם:

"תמצית השפיטה היא בהכרעה. לציבור בכלל ולמתדיינים בפרט יש עניין בסיומה של ההתדיינות על-ידי ההכרעה בה. כל הסדר חקיקתי ממוסד אינו אלא פשרה בין הרצוי והאופטימאלי מבחינת הראות הסובייקטיבית של צד פלוני לבין בר-הביצוע מבחינה אובייקטיבית; תולדתה של הפשרה היא בעיצובה של השיטה הנ"ל בידי המחוקק, לפיה בא ההליך השיפוטי בדרך כלל למיצויו על-ידי הדיון בו בשתי ערכאות.

עם זאת, לא סתם המחוקק לחלוטין את אפשרות הפנייה אל הערכאה הנוספת הגבוהה יותר, אלא פתח פתח מותחם וצר לערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי שישב כערכאת ערעור. לא בהענקת זכות המדובר אלא בהתנאתה של הזכות בקבלת רשות, ומקום בו נוקטים לשון רשות משמע, כי הוקנה לערכאה, אשר בידיה הופקדה הסמכות להרשות ערעור נוסף, שיקול-הדעת לקיים עיון, מיון ובירור, בטרם תפעיל כוחה ותעניק או תמאן להעניק את הרשות המבוקשת.

תפיסת היסוד של המחוקק, לפיה יידון עניין בדרך כלל לפני שתי ערכאות, ואשר לפי דבריו אין גם בדרך כלל פנייה ישירה לערכאה גבוהה יותר, תוך פסיחה או קפיצה על ערכאת הביניים, חייבת להנחות גם את הערכאה, הדנה בבקשה לרשות לערער. כפועל יוצא מכך גם מתבקשת קביעתן של אמות מידה שיפוטיות, כדי שתעלה מתוכן מגמה, אשר פישרה נהיר לפונים אל הערכאה המוסמכת לכך – מראש ולא לאחר מעשה – בבקשם רשות לערער".

לסיכום קובע השופט שמגר כך:[12]

"סיכומו של דבר וכמסקנה נגזרת מן האמור לעיל – לא ניתן להגדיר באופן ממצה מראש את סוגי המקרים בהם תוענק רשות לערער מפאת חשיבותם (המ' 863/78 [3]; בר"ע 126/81 [4]), אך המדובר בעיקר באלו: שאלות בעלות חשיבות חוקתית; נושאים בהם יש החלטות סותרות של ערכאות נמוכות יותר, ואשר בהם טרם נפסקה הלכה על-ידי ערכאת הערעור הגבוהה ביותר, הווה אומר, מקרים בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים בהם יש חשיבות עניינית לבעיה המשפטית המועלית בהם בין כעמדה בפני עצמה ובין מבחינת הקשרה או זיקתה לנושאים משפטיים אחרים; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במילים אחרות, מקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה המחלוקת. למותר לחזור ולהזכיר, כי רשימה זו איננה יכולה להיות ממצה, ואף אינה מתיימרת להיות כזאת".

ביקורת על הלכת חניון חיפה

הלכת חניון חיפה שובה את הלב בעיקר נוכח המטרות הציבוריות שהיא מקדמת. ואולם, החלת ההלכה באופן גורף עלולה לגרום אי-צדק בולט במקרים מסויימים לאינטרסים של בעלי הדין המעורבים. הנהגת מבחנים אחידים על מגוון מקרים, בלא להבחין ביניהם, אינה עומדת במבחן הביקורת ונכון היה להנהיג מבחנים שונים למקרים שונים.

לא הרי בעל-דין שנכשל בשתי הערכאות,[13] כבעל-דין שזכה בערכאה הדיונית אך נכשל בערכאת הערעור[14] וכבעל-דין שלא יזם את שני ההליכים, לא בערכאה הדיונית ולא בערכאת הערעור.[15] לא הרי הליך אזרחי כהליך פלילי. לא הרי התערבות של ערכאת הערעור בקביעות משפטיות שקבעה הערכאה הדיונית כהרי התערבות בקביעת ממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית. לא הרי התערבות מינורית כהתערבות מז'ורית.

התייחסתי לעיל להבחנה הנדרשת בין מקרה בו בעל-דין נכשל בשתי הערכאות לבין מקרה בו בעל-דין זכה בראשונה אך נכשל בשנייה. בהקשר זה יש לציין, כי בקובעו את הלכת חניון חיפה, סמך השופט שמגר את ידיו על דברי זקן השופטים של ארצות-הברית W.H. Taft, לאמור: No litigant is entitled to more than two chances, namely to the "Original trial and to a review and the intermediate courts of review are provided for that purpose".

הנה כי כן, העיקרון הוא, שאין בעל-דין זכאי ליותר מאשר שתי הזדמנויות. זה העקרון שהנחה את השופט שמגר בקביעת הקריטריונים הנ"ל. ואולם, בכל הכבוד, העקרון והנחת היסוד – לא יותר משתי הזדמנויות למתדיין – אינם מוצאים את ביטויים במבחני הלכת חניון חיפה.

מדוע? שתי הזדמנויות לבעל-דין אינן בהכרח קיום דיון של עניין מסויים בשתי ערכאות. אשוב ואזכיר את הדוגמה שהובאה לעיל: פלוני הפסיד בדינו בערכאה הדיונית ושב ונכשל בערכאת הערעור. לפלוני היו שתי הזדמנויות. כאן ניתן לומר שהעקרון בא על סיפוקו. לעומת זאת, אם אלמוני זכה בדינו בבית-משפט השלום אך נכשל בערכאת הערעור, לא ניתן לומר עליו כי היו לו שתי הזדמנויות, אלא אחת בלבד. יתר על כן: במקרה שתביעה נגד אלמוני נדחתה, הרי ערעור כי יוגש על-ידי התובע שתביעתו נדחתה, אף הוא יותיר את אלמוני פאסיבי. אם אלמוני יפסיד בערכאת הערעור, הרי שבפעם הראשונה שאלמוני ייזום הליך נגד יריבו יהיה עליו לבקש רשות לכך.

ויש לדקדק- אם העיקרון המנחה הוא הענקת שתי הזדמנויות לבעל-דין, לא ראוי שיוחלו מבחני הלכת חניון חיפה במקרה בו פלוני זכה בערכאה הדיונית אך נכשל בערכאת הערעור. לעומת זאת, אם העקרון המנחה הוא שראוי שעניין מסויים ייבדק פעמיים, על-ידי שתי ערכאות, ולא יותר מכך, אזי לאחר ששתי ערכאות בחנו את העניין הרי שבחינה נוספת תיחשב גלגול שלישי, ואין נפקא מינה אם בעל-הדין נכשל פעמיים או נכשל פעם אחת.

התיזה

התיזה ברשימה זו היא, כי אין להנהיג מבחנים אחידים בכל מקרה של גלגול שלישי. אני קורא להגמשת מבחני הלכת חניון חיפה. בראש וראשונה, להבחין בין מקרה בו בעל-דין נכשל הן בערכאה הדיונית והן בערכאת הערעור, לבין בעל-דין שזכה בערכאה הדיונית אך נכשל בערכאת הערעור, ולהבחין בין מקרה בו התערבות ערכאת הערעור היתה על רקע עובדתי, לעומת רקע משפטי. כמו כן, אני קורא לקבוע מבחני עזר שיגברו על מבחני הלכת חניון חיפה, ושיש בהם העדפת אינטרס הפרט על אינטרסים ציבוריים, לרבות מקרים בהם ההגינות זועקת להתערבות בגלגול שלישי; מקרים בהם התוצאות הן הרות גורל; מקרים בהם טעות של ערכאת הערעור נגלית על-פניה וכיוצא בזה.

סבורני, כי אין להחיל את מבחני הלכת חניון חיפה במלוא עוצמתם במקרה בו בעל-דין נכשל לראשונה בערכאת הערעור, אפילו מדובר בגלגול שלישי, כל עוד מדובר "בהזדמנות שנייה". הנימוק העיקרי הוא, שבעל-הדין זכה בערכאה הדיונית, שלה יש הכלים והזמן להקדיש לבירור עמדתו של כל אחד מבעלי-הדין יותר מאשר לערכאת הערעור. אמנם אין לה הניסיון והידע שיש לערכאת הערעור, אך יהיו מקרים בהם יסודיות הבירור חשובה מידענות או מניסיון.

בדומה לכך, במקרה שבו החלטת ערכאת הערעור חורגת חריגה משמעותית מפסק-דינה של הערכאה הדיונית, על בית-המשפט העליון לגלות גמישות כלפי מבקש הרשות לערער. המבחן המוצע על-ידי הוא מבחן של מידתיות, שהשופטים אמונים על יישומו.

זאת ועוד, יש להבחין גם בין מקרה בו הערעור הוא על עניינים שבעובדה ובין מקרה בו הערעור הוא על עניינים שבמשפט. בעל-דין שנכשל לראשונה בערכאת הערעור, תוך התערבות בעניינים עובדתיים, יהיה ראוי שבקשתו למתן רשות ערעור תתקבל בנכונות יתר מבקשת בעל-דין שנכשל בערכאת הערעור בעקבות התערבות בעניינים משפטיים.

אסתייע בדוגמאות מן הפסיקה:

בעניין אחד,[16] הגישה אשה תביעה נגד בעלה ובה עתרה, בין היתר, להצהיר על שיתופה בדירת המגורים שהיתה בבעלות הבעל טרם הנישואין. בית-המשפט לענייני משפחה, דחה את תביעת האשה והיא הגישה ערעור לבית-המשפט המחוזי.

הערעור לגבי השיתוף בדירת-המגורים נתקבל, ונקבע כי הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בדירה. את קביעתו זו ביסס בית-המשפט על חומר הראיות ממנו עלה כי "הנסיבות מעידות כי החיים המשותפים בה (בדירה) לאורך שנים, גידול הילדים, הרחבת הדירה ושיפוצה, התרומה הכלכלית ההדדית של הצדדים... מעידים על כוונה של שיתוף ואיזון המשאבים גם בה".

עוד נקבע, כי טענת הבעל לפיה לא התכוון ליצור שיתוף בדירה לא הוכחה, שכן במשך 22 שנה לא נתן לה כל ביטוי מהותי.

על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הגיש הבעל בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון שנדחתה, תוך יישום מבחני הלכת חניון חיפה.

הנה בפנינו דוגמה של בעל-דין שזכה בדינו בערכאה הדיונית אך הפסיד בערכאת הערעור. בשתי הערכאות היה הבעל פאסיבי – נתבע או משיב. הפעם הראשונה בה היה הבעל אקטיבי היתה בבקשתו למתן רשות ערעור, ואולם, משפנה לבית-המשפט העליון, היה עליו לשכנע כי עניינו ממלא אחר הקריטריונים שנקבעו בהלכת חניון חיפה.

בכל הכבוד, היה על בית-המשפט העליון להבחין בין מקרה בו בעל-הדין המבקש את רשותו לערער נכשל פעמיים – בערכאה הדיונית ובערכאת הערעור – ובין בעל-דין שזכה בערכאה הדיונית אך נכשל בערכאת הערעור.

הדבר נכון בפרט במקרה זה, בו בית-המשפט המחוזי התערב בעניינים העובדתיים שהתבררו בפני הערכאה הדיונית- עיין בחומר הראיות, בחן את הנסיבות, התחקה אחר כוונות וכדומה. כיוון שההכרעה הושתתה על עובדות, יש ליתן עדיפות לערכאה הדיונית, אשר נחשפה לעדויות ולעדים באופן בלתי אמצעי. לפיכך, היה על בית-המשפט העליון במקרה זה ליתן למבקש רשות לערער, ולא להחיל בעניינו את מבחני חניון חיפה במלוא עוצמתם ונוקשותם.

נכון היה נוהג בית-המשפט העליון אילו נתן למבקש הזדמנות, לבוא בשעריו ולפרש את "התמונה הכלכלית והמשפחתית", שפורשה בדרך אחת על-ידי הערכאה הדיונית ובדרך שונה על-ידי ערכאת הערעור. פסיקת בית-המשפט המחוזי הפכה את תוצאת בית-המשפט לענייני משפחה, הווה אומר, לא שינוי קל ערך היה כאן. במקרה כזה, המבחן של מידתיות השינוי הוא שיגבר והוא שיטה את הכף להענקת רשות ערעור לבעל הדין בגלגול שלישי.

  בעניין אחר,[17] נדונו דמי-מזונות לקטינים. בית-המשפט לענייני משפחה פסק דמי-מזונות לשני קטינים, סך של 2,200 ₪ לכל קטין, תוך התחשבות בעובדה שהאב הוא בן למשפחה אמידה, בעל הכנסה גבוהה, בעל רכוש רב ופוטנציאל הכנסה גבוה. מנגד, הביא בית-המשפט בחשבון את העובדה כי אם הקטינים קיבלה בהסכם הגירושין סך של 1,350,000 ₪, בנוסף לבית-המגורים ששוויו כחצי מיליון דולר, ורכב ששוויו כ-200,000 ₪. כן התחשב בית-המשפט בפוטנציאל ההשתכרות של האם, בהתחייבויות הנוספות שנטל האב על עצמו לטובת הילדים ועוד.

האם הגישה ערעור לבית-המשפט המחוזי, שהתערב בפסק-הדין והעמיד את סכום המזונות על 4,000 ₪ לחודש עבור כל ילד, ולמעשה פסק הגדלת דמי המזונות הקצובים בלמעלה מ-80%.

יש לציין, כי הערכאה הדיונית קיימה ישיבות אחדות בעניינם של בני-הזוג והקטינים, שמעה עדים, שמעה כל אחד מבעלי הדין (הורי הקטינים), עיינה במסמכים ועוד. לעומת זאת, ערכאת הערעור קיימה דיון אחד בלבד, שבעקבותיו נתנה את פסק-דינה.

האב הגיש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון וטען כי התערבות בית-המשפט המחוזי היתה מופרזת, חריגה וקיצונית ואינה משקפת את צורכי הקטינים (חורגת אף מהסכום שנתבע על-ידי הקטינים), בלא כל הנמקה. עוד נטען, כי אין להחיל את מבחני הכניסה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי על מקרה זה, בו הוא ניצב לראשונה כ"מערער".

בית-המשפט העליון דחה את בקשת האב לאחר שהחיל את מבחני הכניסה הנוקשים של הלכת חניון חיפה.

  נכון היה, אילו בית-המשפט העליון היה מחייב את האם להשיב על השאלה מה הם צרכיהם ההכרחיים של הקטינים, מה הן יכולותיה הכלכליות וכדומה, שהרי הערכאה הדיונית שישבה בדין נתנה את דעתה בעניין והיא מיומנת יותר מערכאת הערעור. אם תשובת האם לא היתה מספקת היה על בית-המשפט העליון לאפשר לאב לבוא בשעריו, ובפרט כאשר התערבות ערכאת הערעור הייתה חריגה.

סיכום ביניים: נראה לי, כי אין להחיל את הלכת חניון חיפה במלוא עוצמתה במקרה בו בעל-דין זכה בערכאה הראשונה והפסיד בשנייה. הדברים נכונים קל וחומר אם ערכאת הערעור התערבה בממצאים עובדתיים, ובפרט כאשר התערבות ערכאת הערעור חריגה או מוגזמת. לא כך, אם ערכאת הערעור התערבה במסקנות משפטיות גרידא. במקרה כזה נראה נכון שלא לסטות מהכללים שנקבעו בהלכת חניון חיפה.

העדר שתי הזדמנויות – שיקול אפשרי למתן רשות ערעור

מגמה מסויימת, בבחינת תנא דמסייעא, ניתן למצוא בפרשת נבון נ' עצמון,[18] בה הכיר בית-המשפט העליון באפשרות שלא יוחלו מבחני הלכת חניון חיפה במלוא עוצמתם, כאשר בעל-דין לא זכה לשתי הזדמנויות, הגם שעניינו התגלגל שלוש פעמים. ואלה עיקרי עובדות הפרשה:

נבון ועצמון בעלי חלקות שכנות במדרון. חלקת נבון ממוקמת מעל חלקת עצמון. על-מנת למנוע גלישה של אדמה מן החלקה העליונה (של נבון) לחלקה התחתונה (של עצמון) היה צורך בבניית קיר תומך או מסלעה. עצמון פתחו בהליך בבימ"ש השלום במטרה להביא לכך שבמקום תיבנה מסלעה כהלכה. בדיון הגיעו הצדדים להסכמה, שקיבלה תוקף של החלטת בית-משפט, כי נבון יבנו מסלעה בטיחותית. נבון בנו מסלעה, אלא שלטענת עצמון היא לא היתה תקנית כמתחייב ועלולה היתה להתמוטט. בעקבות זאת הגישו עצמון בקשה לפי פקודת ביזיון בית-משפט. מומחים מטעם בית-המשפט קבעו, כי המסלעה שהוקמה אינה בטיחותית, אך למרות זאת, בית-משפט השלום החליט שאין להפעיל נגד נבון הליך לפי פקודת בזיון בית-המשפט. על החלטה זו הוגשה בר"ע לבית-המשפט המחוזי, שקבע כי בני-הזוג נבון לא הקימו מסלעה בטיחותית כפי שהתחייבו, ולפיכך חטאו בביזיון בית-המשפט בכך שהפרו צו שיפוטי. בית-המשפט הורה כי היה ונבון לא יבצעו את שחובה היה עליהם לבצע, יהיה עליהם לשלם קנס לכל שבוע של הפרה. כנגד פסק-הדין הגישו נבון בר"ע לבית-המשפט העליון אך רשם בית-המשפט קבע כי יש לנבון זכות ערעור על פסק הדין עצמון הגישו ערעור של החלטת הרשם.

הנה כי כן: נבון זכו בדינם בערכאה הדיונית אך נכשלו בערכאת הערעור. שתי שאלות עלו בערעור. הראשונה – האם לנבון זכות ערעור או שמא עליהם לבקש את רשות בית-המשפט העליון, בהיות עניינם מתגלגל גלגול שלישי. השנייה – בהנחה שעל נבון לבקש רשות לערער, האם יחולו הקריטריונים המחמירים של הלכת חניון חיפה, אם לאו, שהרי נבון זכו בדינם בערכאה הראשונה אך נכשלו בערכאת הערעור.

התשובות לשתי השאלות ניתנו על-ידי בית-המשפט העליון, כדלקמן:

הקביעה הראשונה – על נבון היה להגיש בקשת רשות לערער.

"על-פי הכללים הקיימים בשיטתנו נתונה לבעל-דין זכות שעניינו ידון בשתי ערכאות – הערכאה הדיונית וערכאת הערעור ... אין זה משנה כלל אם בעל-הדין זכה בערכאה הראשונה ונכשל בשנייה לעניין השאלה האם נתונה לו זכות לפנות לערכאת ערעור נוספת, שנייה במספר, ואשר היא הערכאה השלישית הדנה בעניין ...".

הקביעה השנייה- והיא הרלוונטית לנשוא רשימה זו היא הקביעה הבאה:

"יכולה היתה לעלות טענה כי במקרה דוגמת זה שבפנינו אין להחיל את הלכת חניון חיפה במלוא עוצמתה. טענה זו יכולה להיטען לגבי מקרה בו ערכאת הערעור הרשיעה לראשונה נאשם (בעקבות ערעור של המדינה על זיכוי), או כאשר אותה ערכאה קיבלה לראשונה בקשת ביזיון (לאחר דחיית הבקשה על-ידי הערכאה הדיונית). ניתן לבסס הטענה על ההבדלים השונים בין הליך פלילי להליך אזרחי ועל המשמעות הקשה שעלולה להיות להטלת עונש בפלילים או לקציבת סנקציה בהליך ביזיון. אולם, אפילו נוקטים גישה מרחיבה משהו לגבי בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" במצבים הנזכרים, הרי עובדות המקרה הנוכחי אינן מצדיקות פתיחת שעריו של בית-משפט זה כערכאה שלישית במספר. בית-משפט השלום מינה, כזכור, שני מומחים על-מנת שיבדקו את המסלעה הקיימת. שניהם קבעו כי המסלעה מהווה סיכון וכי היא עלולה להתמוטט. משזו קביעתם של המומחים, אין מקום למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אף לפי מבחן פחות נוקשה מזה שבהלכת חניון חיפה".

שיקולי הגינות – כשיקול למתן רשות ערעור

בבית-המשפט העליון ניתן פסק-דין[19] מעניין, בגדרו ניתנה למבקש רשות ערעור בגלגול שלישי והערעור נתקבל משיקולי הגינות.

עיקרי העובדות הם אלה: המשיבה ביקשה מאחיה ליטול בעבורה הלוואה מבנק מסחרי בסך של 20,000 ₪, אותה היא תחזיר בתשלומים שוטפים. אין חולק כי למעט תשלום אחד בסך של 8,000 ₪ לא שילמה המשיבה מאומה על חשבון ההלוואה. כתוצאה מכך נקט הבנק נגד האח (הלווה) הליכים משפטיים. האח הגיש תביעה בבית-המשפט לענייני משפחה, בה נתבעה המשיבה לשלם לו את יתרת חוב ההלוואה וכן הוצאות נוספות.

בית-המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה במלואה, לאחר שקבע ממצאים עובדתיים בדבר יתרת חוב ההלוואה שהמשיבה חבה לאחיה, תוך קביעת קביעות של מהימנות. המשיבה הגישה ערעור לבית-המשפט המחוזי שקיבל את הערעור בנימוק שהאח כשל בהוכחת מלוא סכום התביעה. בינתיים נפטר האח.

יורשי האח הגישו בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון, שביסודה הטענה כי אין מחלוקת על העובדה שהמשיבה לקחה הלוואה מהמנוח על סך 20,000 ₪ והחזירה רק 8,000 ₪ מתוכה. עוד נטען, כי שגה בית-המשפט המחוזי כשסתר מימצאי מהימנות ועובדה שנקבעו בערכאה הדיונית.

בית-המשפט העליון ראה לנכון ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק לבית-המשפט לענייני משפחה לבירור הסכום המדוייק של החוב.

וכך כתב כבוד השופט א' רובינשטיין בפסק דינו:

"אכן, המקרה אינו בא כסדרו בגדרי הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) פ"ד לו(3) 123 (כב' הנשיא – כתארו אז – שמגר). ואולם, זהו לכאורה מן המקרים שבהם, משעה שאין מחלוקת לגבי עצם ההלוואה, יש משום הגינות במתן משקל גדול יותר לאינטרס הפרט (ראו לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, ס' 187 בעמ' 182). בבסיס ההכרעה איפוא שיקולי הגינות המעוגנים בטיעון פשוט: אין חולק - והמשיבה אף הודתה בכך - כי המנוח נטל את ההלוואה בעבורה, ואין חולק כי המשיבה החזירה למנוח רק 8,000 ש"ח מתוך 20,000 ₪...".

הצדקה משפטית – העמדת משפט על מכונו

החלטה מעניינת נוספת ניתנה זה לא מכבר בפרשת ח'שיבון.[20] שם דובר בתובענה שהמשיבים ביקשו את הפסקתה, לאחר שניתן בה פסק דין, שאף אושר בערכאת הערעור. בית משפט השלום דחה את הבקשה להפסקת התובענה. ערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי נתקבל, בלא הנמקה.

המבקשים הגישו בקשה למתן רשות ערעור. בקשת המבקשים התקבלה בשל חשיבותה של חובת ההנמקה. וכך נכתב בהחלטת בית-המשפט העליון:

"לאחר העיון החלטתי להיעתר למבוקש, ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור. אמנם בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123). ואולם, בנידון דידן קרו שניים: התובענה "הופסקה" לאחר פסק דין שאף אושר בערעור, והדבר נעשה ללא הנמקה. ראיתי בכך הצדקה משפטית, כדי להעמיד משפט על מכונו, לקבלת הבקשה והערעור.

.....

על חובת ההנמקה אין צורך להכביר מלים; "חובת ההנמקה חשובה היא במיוחד… היא מהחשובים באתגרים בפניהם חייב שופט, המפעיל שיקול דעת, לעמוד" ..." אך הנמקה נחוצה, ובהיעדרה - בנוסף לקושי לגופו באשר לתקנה 154 - יש מקום לקבלת הערעור".

סיכום

נראה לי כי יש לנהוג באופן שונה בבקשות למתן רשות ערעור בהתאם לרקע שבהגשתן ולנסיבות שבהגשתן. בקשת רשות ערעור שהוגשה על-ידי בעל-דין שהפסיד בדינו, לראשונה, בבית-המשפט שלערעור, צריכה להיות נדונה באופן שונה מבקשת בעל-דין שהפסיד בדינו בשתי הערכאות. בקשת רשות ערעור כי תוגש על-ידי בעל-דין שהיה פאסיבי בשתי הערכאות הקודמות צריכה להיות נדונה באופן שונה מבעל-דין שיזם לפחות הליך אחד בערכאה אחת. כמו כן, יש לתת את הדעת לשיקולי הגינות וכן לחשיבותם של עקרונות חשובים בשיטת המשפט שלנו, כפי שאכן נעשה בדוגמאות שהובאו לעיל.

השוני ימצא את ביטויו בהחלה גמישה יותר של מבחני הכניסה שנקבעו בהלכת חניון חיפה. בראש וראשונה יש להגמיש את המבחן בדבר החשיבות שיש לייחס להחלטת ערכאת הערעור, אם היא חורגת מעניינם הצר של בעלי-הדין הישירים אם לאו. אני סבור, כי אם החלטת ערכאת הערעור הפכה פסק-דין של הערכאה הדיונית על פניו, או במקרה שהחלטת ערכאת הערעור יוצרת אבסורד, גוררת תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת או שזעקת ההגינות נשמעת ממנה וכדומה – על בית-המשפט העליון ליתן למבקש להיכנס לשעריו ולאפשר לו "הזדמנות שנייה", למרות שהעניין מתגלגל בפעם השלישית. הרשות תינתן בנכונות רבה יותר אם ערכאת הערעור התערבה בעניינים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, שאז שומה על בית-המשפט העליון לאפשר לבעל-הדין שהפסיד לראשונה בערכאת הערעור להביא גם בפניו את גירסתו העובדתית.


לפסקי הדין שאוזכרו במאמר:

בר"ש 1958/09 עו"ד ניק ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין

בר"ש 4573/09 גד פרנקל נ' הועד המחוזי

בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית

בע"מ 5529/08 פלוני נ' פלוני

ע"פ 4793/05 נבון נ' עצמון

בע"מ 942/07 פלוני נ' פלוני

רע"א 3876/09 ח'שיבון נ' ח'שיבון

* מנהל משרד עורכי דין. מחבר האוגדן "יחסי ממון ורכוש – הלכה ומעשה"; מחבר (יחד עם עו"ד אבישי גריידי) האוגדן "מזונות ילדים – הלכה ומעשה".

** כל המוצג במאמר זה הינו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות יעוץ ו/או חוות דעת משפטית כלשהי. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.


[1] בג"צ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד מב (1) 353, 372-374.

[2] ראה גם ח' בן-נון, הערעור האזרחי, עמודים 33-34.

[3] ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו (3) 123, 126.

[4] ראה הרישא של סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה.

[5] ראה הלכת חניון חיפה, 124. ראה גם ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד (1999), עמ' 177 ואילך.

[6] בג"צ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד מב (1) 353, 360.

[7]   מכוח סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה.

[8] אחד היוצאים מן הכלל הוא ערעור לפי חוק לשכת עורכי-הדין, המאפשר ערעור לערכאה שלישית בזכות. תיקון 32 לחוק לשכת עורכי-הדין הותיר את הערעור בזכות בגלגול שלישי, אך סמכות השיפוט הועברה לבית-המשפט המחוזי בירושלים. בקשת רשות ערעור, לאחר גלגול שלישי, תוגש לבית המשפט העליון והיא נחשבת, איפוא, כגלגול רביעי. ראה בר"ש 1958/09 עו"ד ניק ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין   (10.05.09). כן ראה בר"ש 4573/09 גד פרנקל נ' הועד המחוזי, (6.7.09).

[10] ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו (3) 123.

[11] ראה גם נועם סולברג, "בקשת רשות ערעור – הלכה ואין מורין כן", משפטים" י"ח, 447.

[12] ראה גם נועם סולברג, "בקשת רשות ערעור – הלכה ואין מורין כן", משפטים" י"ח, 447.

[13] כוונת הדברים היא לתובע שהגיש תביעה נגד יריבו, ותביעתו נדחתה. התובע לא נואש והגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. ערעורו נדחה.

[14] כוונת הדברים היא לתובע שתביעתו נתקבלה על-ידי הערכאה הדיונית. הנתבע הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי וזכה בערעור.

[15] כוונת הדברים היא לתובע שתביעתו נדחתה, לא אמר נואש והגיש ערעור שהתקבל.

חוקים קשורים

שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
נא להקיש קוד אבטחה*
  


תגובות

הוסף תגובה
אין תגובות
שירותים משפטיים





חיפוש עורך דין לפי עיר :
ערים נוספות
ערים נוספות









כתבות נוספות

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ