חברי מושב עין העמק העבירו לוועד המקומי כספי פיצוי שקיבלו מהמדינה עבור פינוי קרקעות, למטרת תכנון בנייה ליישוב. בית משפט השלום בעפולה התרשם שהוועד אינו מסוגל לפעול לקידום התכנית, וחייב אותו בתשלום 76,950 שקל לתובעים.
לפני כ-12 שנים, חבר מושב עין העמק שהחזיק בקרקע במקום חתם על כתב התחייבות להפריש לוועד המקומי 10% מהפיצויים שיקבל במסגרת הסכם עם מינהל מקרקעי ישראל, שביקש להקים על שטחים של חברי המושב פארק תעשייה.
לשאלות בענייני מקרקעין:
פנו ל-עורך דין מקרקעין
בהסכם הובהר כי הכסף שיופרש לטובת הוועד המקומי של המושב, מיועד לתכנון וביצוע תכנית בנייה מפורטת ביישוב, שתכלול עבודות מדידה וסימון גבולות.
שלוש שנים לאחר מכן, קיבל האיש פיצוי מהמינהל בסך כ-515,000 שקל, מתוכם הועברו לבסוף כ-57,250 שקל לטובת הוועד.
אלא שהשנים חלפו, ותכנית הבנייה לא התקדמה. בשנת 2011 החליטו האיש ובת זוגו ליזום בעצמם תכנית בנייה עירונית במושב.
כעבור כמה חודשים, הודיע הזוג לוועד על ביטול כתב ההתחייבות עליו חתם האיש, ובמקביל הגישו תביעה לבית משפט השלום בעפולה לקבלת הכספים שהועברו לוועד.
בהתחשב בזמן שחלף מאז העברת הכספים, העריכו התובעים את שוויו של הסכום המבוקש בחזרה על סך של 71,950 שקל, ואף דרשו לקבל 10,000 שקל פיצוי על עוגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מעיכוב תכנית הבנייה.
לטענתם, הוועד המקומי הפר את התחייבותו כלפיהם, כשלא פעל לקידום תכנית תב"ע, וגרם לעיכוב הבנייה המתכוננת שלהם ושל בני משפחתם, שבמשך שנים נאלצו לחפש פתרונות חלופיים למגורים.
מנגד, טען הוועד כי פעל ללא הפסקה לקידום תכנית התב"ע, אם כי גילה שהתכנית אינה יכולה לצאת לפועל בשל הצורך להסדיר קודם את הגדרת היישוב עצמו. לשיטתו, התכנית שהגישו התובעים בעצמם היא תכנית נקודתית שמסדירה את זכויות הבנייה שלהם בלבד, וכלל אינה קשורה לתב"ע.
כמו כן, טען הוועד כתב ההתחייבות עליו חתם התובע בזמנו הוא בלתי חוזר, וכי הכספים שהתקבלו בזכותו הופקדו בחשבון בנק סגור, וישמשו אותו כאשר יבשילו התנאים לביצוע תכנית הבנייה ביישוב.
ללא הסכמה
לאחר שבחנה את כתב ההתחייבות, הגיעה השופטת שאדן נאשף-אבו אחמד למסקנה שחרף טענות הוועד, לא דובר על התחייבות בלתי חוזרת של התובע להעביר להם כספים.
לדברי השופטת, כתב ההתחייבות הוא למעשה הרשאה לנציגי הוועד המקומי לפעול בשם חבריו, תוך שימוש בחלק מכספי הפיצויים למימון תכנון וביצוע תכנית מפורטת ליישוב.
מכאן, הבהירה השופטת כי מרגע שהוועד גילה שהתכנית המפורטת בכתב ההתחייבות אינה ניתנת לביצוע, הייתה עליו חובה להביא זאת לידיעת חברי המושב, שהפרישו לו סכומים מכספי הפיצויים שלהם, ולקבל את הסכמתם המחודשת להמשיך ולהחזיק בכספים.
השופטת אף הדגישה כי פעולתם העצמאית של התובעים לזירוז הליכי הבנייה בנחלה שלהם, מוכיחה שהוועד לא יידע אותם על ההליכים בהם נקט.
"בהעדר מתן הסכמה מפורשת של התובעים להמשך החזקה בכספים אלה למטרה אחרת ושונה- רחבה יותר- והיא הרחבת היישוב או הגדרת היישוב, הרי שהמשך החזקה בכספים אלה אינה כדין", כתבה השופטת.
לפיכך, קיבלה השופטת את התביעה, וכן את גישת ההשבה הריאלית, שלפיה הוערך שוויו הנוכחי של הסכום מהיום שהופקד ועד למועד הגשת התביעה.
לבסוף, הורתה השופטת לוועד להשיב לתובעים 71,950 שקל עבור הסכום שהועבר במסגרת כתב ההתחייבות, ופיצוי בסך 5,000 שקל עבור עוגמת הנפש שנגרמה להם, בתוספת הוצאות משפט ושכ"ט בסך 10,000 שקל.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בתיק
* עורך דין הראל לפידות עוסק בדיני מקרקעין לרבות אגודות שיתופיות
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין