בימ"ש השלום קיבל חלקית ערעור של חייל שטען לפוסט-טראומה שנגרמה לו בצבא, אך הסתיר את העובדה שההפרעה אובחנה עוד לפני שהתגייס. השופט קבע שהשירות הצבאי אמנם לא גרם להפרעה, אך בהחלט החמיר אותה.
הבחור התגייס בשנת 2010 עם פרופיל 97 ושירת כגשש ביחידות קרביות. ביולי 2011 הוא הצטרף לכוח צנחנים לסיור באזור גבול לבנון.
לייעוץ לנכי צה"ל:
עו"ד ייצוג נכי צה"ל
לפתע הוא נפל לבור בעומק שלושה מטרים ונפגע בראשו ובגבו. כשמצא את עצמו לבד בבור, הוא נתקף פחד שהכח לא יבחין בו, ונחרד מהמחשבה שיינטש בשטח החיזבאללה. תחושות אלו הלכו והתעצמו עד שהוא פונה לבית החולים.
כמה שבועות אחר כך, קבעה לו ועדה רפואית פרופיל רפואי 21, והוא הגיש לקצין התגמולים של משרד הביטחון בקשה להכיר בו כנכה, בטענה שהוא נפגע נפשית בעקבות האירוע וסובל מההפרעה פוסט-טראומטית (PTSD).
בחוות דעת פסיכיאטר של משרד הביטחון הודגש כי המערער ניסה "לאסוף ניירת רפואית", ולא דיווח על כך שכבר אובחן עם PTSD בשנת 2008, בעקבות תאונה.
לדעת אותו פסיכיאטר, "נראה כי מדובר במקרה של אדם לא אמין עם נטייה לדרמטיזציה והעצמה של אירועים בצורה קיצונית על מנת להפיק רווח משני מקסימלי ממצבו".
בהתאם, קצין התגמולים דחה את הבקשה וקבע שלחייל לא נותרה נכות נפשית, וממילא אין קשר בינה לבין שירותו הצבאי.
החייל הגיש ערעור בבימ"ש השלום בחיפה. הוא צירף חוות דעת פסיכיאטרית, וטען שההפרעה הפוסט-טראומטית נגרמה כתוצאה מהאירוע בלבנון.
בנוגע לאירוע משנת 2008, המערער טען שההתדרדרות במצבו הנפשי לא הושפעה ממנו. כראייה לכך הוא הצביע על העובדה שגויס לשירות קרבי בפרופיל 97 ושירת בקרבי.
המשיב טען שאין קשר סיבתי בין תסמינים של פוסט-טראומה לבין האירוע. לטענתו, אבחונו של המערער כלוקה ב-PTSD נעשה, כאמור, בעקבות מקרה אחר לגמרי, שאירע עוד לפני שהתגייס.
עוד נטען כי במעמד גיוסו חתם המערער על הצהרת בריאות שקרית, ולא דיווח על בעיות אורתופדיות, נוירולוגיות ונפשיות מהן סבל.
לא הכל הצגה
השופט אורי גולדקורן בחן את ההסטוריה הרפואית של המערער, ולבסוף קבע שבין התסמונת הפוסט-טראומתית של המערער לבין מה שקרה בצבא קיים קשר סיבתי של החמרה בשיעור 50% (ולא קשר של גרימה). הכוונה היא שההפרעה לא נגרמה בשל אותו אירוע אבל כן הוחמרה בעקבותיו.
השופט ציין כי התיעוד הרפואי מהתקופה שלאחר האירוע מבוסס על חֶסֶר עובדתי-רפואי, כתוצאה משקריו של המערער. הרופאים שבדקו את המערער לא ידעו על עברו הפסיכיאטרי מלפני גיוסו. השאלון הרפואי שמילא רופא המשפחה לפני הגיוס שיקף תמונה שקרית. "התלונות הרבות והרצופות של המערער לפני גיוסו, בעקבות האירוע משנת 2008, נעלמו כלא היו עם גיוסו ולאחר האירוע במהלך השירות", העיר השופט.
עם זאת, השופט לא הסכים עם מסקנת הפסיכיאטר מטעם המשיב, שסבר כי "הכל הצגה אחת גדולה".
לעמדתו של השופט, "הדעת נותנת שהסימפטומים שצוינו בתיעוד הרפואי שלאחר האירוע בשירות, נבעו הן מהאירוע שלפני הגיוס והן מהאירוע שבמהלך השירות, באופן שכל אחד מהאירועים החמיר אף את הסימפטומים שנבעו מהאירוע האחר, והם הזינו זה את זה".
לכן, בסיכומו של דבר השופט קיבל את הערעור והחליט שקיים קשר סיבתי של החמרה כאמור, בין המצב הנפשי של המערער לבין שירותו הצבאי, וביטל את החלטת קצין התגמולים.
בשל העובדה שהמערער הסתיר מהצבא את עברו הפסיכיאטרי לא נפסקו לזכותו הוצאות.
- ב"כ המערער: עו"ד אדם ג'ורנו
- ב"כ המשיב: עו"ד למא קאסם-שלש
* עו"ד איל מגן עוסק בייצוג נכי צה"ל
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין