בהסכם עם החברה הקבלנית נכתב שהתובעים יקבלו שתי דירות בגודל של 90 מ"ר לדירה. בפועל, הם קיבלו דירות קטנות יותר ב-10 מ"ר. החברה טענה להגנתה, כי חישבה את שטח הדירות לפי חוק המכר הישן, שכולל גם את חדר המדרגות כחלק מהדירה.
התובעים – אם ובנה – הסכימו לפנות את בתיהם הישנים תמורת שתי דירות בנות 90 מ"ר בפרויקט "אחוזת חן" ברמת גן. לאחרונה הם זכו בחצי מיליון שקל, כפיצוי על כך שקיבלו דירות יותר קטנות ממה שהובטח להם.
לשאלות בנושא מקרקעין:
פנו ל-עורך דין דיני מקרקעין
בשנת 2000 חתמה חברת הבנייה "רסקו" על הסכם פיתוח עם מנהל מקרקעי ישראל, לפיו תקים את פרויקט "אחוזת חן" ברמת גן. לצורך הבנייה, התחייבה רסקו לפנות בית כנסת ואת שני הבתים של התובעים.
בשנת 2007, לאחר הליכי משא ומתן ארוכים, התושבים הסכימו להתפנות: בית הכנסת הסכים לעבור לספריה העירונית, ולתובעים הובטחו שתי חדשות בשטח של 90 מ"ר ופיצוי של 80,000 דולר.
התובעים פינו את השטח לפי ההסכם, אך עבודות הבנייה הלכו והתארכו בעקבות הליכים משפטיים שנקטו תושבי השכונה האחרים, שהתנגדו לבנייה. בנוסף, לאחר שעיינו בתכנית הבנייה, הם גילו ששטח הדירות עומד על 80 מ"ר בלבד – שטח קטן יותר ממה שהובטח להם.
בסופו של דבר הם קיבלו את הדירה בשנת 2012 – חמש שנים אחרי חתימת ההסכם.
בשנת 2011 הם הגישו תביעה לבית המשפט ודרשו מהחברה פיצוי של 500,570 אלף שקל על נזקיהם. לטענתם, החברה הבטיחה למסור להם את הדירות תוך שנתיים, כך שאיחרה בשלוש שנים, ועליה לשלם להם עבור דמי השכירות ששילמו באותה תקופה, ועבור עגמת הנפש שנגרמה להם כמובן. בנוסף, טענו של הנתבעת לשלם להם על ההפרש בין שווי הדירות שקיבלו בפועל, לבין אלו שהובטחו להם, שהוערך על-ידי השמאי חיים מסילתי ב- 400,000 שקל
הנתבעת הכחישה שהתחייבה למסירה תוך שנתיים וטענה כי התובעים היו מודעים באופן אישי לכל ההליכים שגרמו לעיכובי הבנייה. בנוסף, לטענתה, הגודל של הדירות תקין, שכן יש לחשב את שטחן על פי חוק מכר דירות בנוסחו הישן, שהיה בתוקף בזמן חתימת ההסכם, ולפיו גם חדר המדרגות נחשב כחלק מהדירה. כשמצרפים לכך את המרפסת הפתוחה, השטח של כל אחת מהדירות מגיע ל-111 מ"ר.
לא יכלו לדעת
השופטת אושרי פרוסט-פרנקל הבהירה כי הנתבעת לא הסבירה לתובעים במועד החתימה על ההסכם ששטח הדירה הכתוב הוא שטח ברוטו, והוא כולל עוד חלקים, מלבד הדירה עצמה. מאחר שלא היה לתובעים מושג לגבי אופן החישוב של שטח הדירה, היא קבעה שהנתבעת הפרה את התחייבותה כלפי התובעים.
עם זאת, השופטת דחתה את הבקשה לפיצוי עבור איחור במסירה. התקופה לה טוענים התובעים כלל לא מצוינת בהסכם, והיא גם קיבלה את הטענה שהתובעים ידעו מראש על העיכובים הצפויים.
לבסוף, חייבה השופטת את הנתבעת לשלם לתובעים את שווי ההפרש בין הדירות שהובטחו להן לאלו שקיבלו, שלאחר תוספת הצמדה וריבית עמד על 519,80 אלף שקל. בנוסף, היא תישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 שקל.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
* עורכת דין נורית מנחם עוסקת במקרקעין
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין