בעל עסק לתיקון שטיחים ביקש מבעל עסק שכן שיוביל בשבילו עגלה כבדה, אך הדבר הסתיים בתאונה קשה. ביהמ"ש הטיל את רוב האחריות על השכן, שמרגע שהסכים לעזור היה צריך לנהוג בזהירות.
התאונה התרחשה בשנת 2001. התובע, בעל עסק לתיקון שטיחים, ביקש מבעל עסק שכן להעביר עגלה עמוסה בשטיחים לעסק של בנו. האיש הסכים, ויחד עם עובד שלו העלה את העגלה אל המשאית שלו באמצעות מלגזה.
לייעוץ בנושא פגיעות גוף:
פנה ל-עו"ד נזיקין
לאחר שהעמיסו אותה, האיש הותיר את המשאית דלוקה ופתוחה, סובב את גלגלי העגלה במאונך על מנת שלא תחליק והלך להביא רצועות כדי לקשור אותה.
בשלב זה יצא התובע ממפעלו כדי לבדוק אם המשאית נסעה. הוא הגיע לקרבת המשאית ולפתע העגלה החלה להתדרדר לכיוון שלו עד שפגעה בו בעוצמה רבה.
לאחר שבית המשפט המחוזי קבע שאירוע אינו מהווה תאונת דרכים התיק נדון שוב בפני בית משפט השלום בתל אביב, כתביעת פיצויים על נזקי גוף שנדונה נגד בעל העסק השכן והעסק שלו.
לטענתו, הנתבע התרשל, כשלא קשר את העגלה למשאית, במיוחד כשהמנוע פועל. מעבר לכך נטען כי הנתבע היה צריך לדומם את המנוע, שגרם לתנודות המשאית.
התובע סיפר שלא היה נוכח ומעורב בשום שלב של העמסת העגלה, ולכן אין לו חלק במעשים ובמחדלים שנעשו ללא ידיעתו ושליטתו.
התובע תיאר באריכות את עבודתו כשטיחן המתמחה בתיקון שטיחים ואת מעמדו כבעל עסק מכובד ויוקרתי. לדבריו, התאונה שינתה את חייו מקצה לקצה – העסק נסגר, ובמשך חודשים רבים הוא היה מרותק למיטה בבית ואחר כך בשיקום בתל השומר, עד שנקלט לעבודה חלקית אצל בנו, במהלכה הוא עוסק רק בפן האומנותי, כשאחרים פורסים לפניו את השטיח.
הנתבעים טענו שהתובע הוא האשם בתאונה, ועל בית המשפט לפטור אותם מכל חובה לפצות אותו.
לטענתם, התובע התרשל בכך שלא בדק את כישוריו של הנתבע להוביל עגלה כל כך כבדה וגדולה, ולא ווידא שהוא מסוגל לבצע את העבודה.
הנתבעים הוסיפו שהתובע היה חייב לדאוג שהעגלה הועמסה כראוי ובאופן בטיחותי.
ניתן למנוע בקלות
השופטת אורלי מור-אל קיבלה את התביעה. גם אם הנתבע רק "עשה טובה", הסבירה השופטת, ברגע שהסכים לקחת על עצמו את המלאכה, הוא חייב לנהוג בזהירות.
לטעמה, כשמדובר בעגלה מיוחדת וכבדה, מוביל סביר צריך היה לצפות את הנזק שעשוי להיגרם כתוצאה מהתדרדרות שלה.
"קשה שלא להתרשם", הוסיפה השופטת, "כי בנקיטת אמצעים פשוטים, בסיסיים, יכול היה הנתבע למנוע את התאונה", בכך שהיה דואג להביא את הרצועות מבעוד מועד או שהיה סוגר את דלתות המשאית בטרם הלך להביא אותן.
יחד עם זאת, השופטת קבעה שהתובע נושא באשמה של 10% להתרחשות התאונה, כבעלי העגלה שאמור היה לדעת על הסיכונים הטמונים בה, וכמי שיזם את הובלתה.
שני הצדדים הגישו חוות דעת מומחים, אך השופטת אימצה קביעותיו של מומחה מטעם ביהמ"ש ולאחר דיון ארוך קבעה שהתובע סובל מנכות רפואית של 27% ונכות תפקודית בשיעור של 35% (בנוסף לתקופה שבה סבל מ-100% נכות זמנית).
בסופו של חישוב ארוך, השופטת החליטה שהתובע זכאי לפיצויים בסך כ-1.5 מיליון שקל, בין היתר על הפסדי שכר בעבר, גריעה מכושר השתכרות ונזק לא ממוני.
בניכוי אשמתו של התובע (10%) ותגמולי המוסד לביטוח לאומי (כ-685,000 שקל), נקבע שהנתבעים ישלמו לתובע כ-694,000 שקל, ושכ"ט עו"ד בשיעור של 22% מהסכום שנפסק.
- ב"כ התובע: עו"ד רן סרנגה, עו"ד דובדבן
- ב"כ הנתבעים: עו"ד אילנה סקר, עו"ד אורה הולט
* עו"ד ענת גינזבורג עוסקת בדיני נזיקין ותאונות עבודה.
** הכותבת לא ייצגה בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין