האיש נפל לבור במדרחוב בפתח תקוה בשנת 2008, ומאז מצבו הנפשי התדרדר. בימ"ש השלום בתל-אביב הטיל את מלוא האחריות על העירייה: "תחזוקת המקום אינה ראויה".
האיש עבד בשטח, עובר בין חנויות כסוכן מכירות בחברה לשיווק צעצועים. בינואר 2008, בשעת ערב כשהיה בדרכו לחנות צעצועים מסוימת בדרחוב בפתח תקוה, הוא לפתע נתקל במרצפות שקועות שהיו בדרכו, רגלו התעקמה והוא נפל.
פנו לעורך דין דיני נזיקין
בעת הנפילה הוא נפצע ברגל, אבל זה לא היה הנזק העיקרי. לאחר התאונה האיש נאלץ להיעדר מהעבודתו למשך כחצי שנה, שבמהלכה התדרדר מצבו הנפשי. לאחר מכן הוא חזר לעבודה במתכונת חלקית בלבד, עדיין סובל מצליעה. שכרו ירד באופן ניכר עד שבאמצע שנת 2009, כשנה וחצי אחרי התאונה, הוא פוטר. מאז ועד היום הוא לא הצליח לחזור למעגל העבודה.
המקרה הוכר כתאונת עבודה, והאיש קיבל תגמולים מביטוח לאומי בסך 2.1 מיליון שקל. בעקבות התאונה הוא גם הגיש בבית משפט השלום בתל-אביב תביעה לפיצויים נגד עיריית פתח תקוה. גם ביטוח לאומי הצטרף לתביעה.
התובע טען כי העיריה התרשלה בתפקידה וגרמה לתאונה ובהמשך לפיטוריו, בכך שלא הסירה את המפגע מהשטח הציבורי שבתחומה. מספר עדים העידו שראו אותו נופל, ואף סיפרו שהוא לא היחיד שנפל שם.
העירייה טענה שהתאונה אירעה אך ורק כתוצאה מרשלנות התובע. בנוסף, העירייה טענה שהיא פועלת לאיתור מפגעים ותיקון מדרכות באופן סביר, בהתחשב במגבלות התקציב שלה.
עוד נטען כי הפגיעה שגרמה למצבו הנפשי של התובע אינה התאונה אלא היחס המחפיר שקיבל ממעסיקיו, ופרישתו ממעגל העבודה היא תוצאה של בחירתו האישית.
טלאי על טלאי
בעקבות מחלוקות ופערים בין חוות דעת מומחים שונות מטעם הצדדים, השופט ישי קורן מינה מומחים מטעם בית המשפט. מומחה בתחום האורתופדי קבע שלתובע לא נותרה נכות פיזית קבועה.
אלא שמומחה בתחום הנפשי קבע לתובע 20% נכות נפשית, לאחר שהגיע למסקנה כי "הפיטורים מהעבודה והירידה ביכולת ההשתכרות גרמו לפגיעה נרקיסיסטית קשה אשר הובילה להתפתחות של משבר דיכאוני".
לאחר ששמע את העדויות, השופט קורן קיבל את התביעה, וקבע כי "המדרחוב באזור התאונה נבנה על גבי תשתית שאינה מתאימה, ובוצע באופן רשלני. גם תחזוקת המקום אינה ראויה והיא נעשית 'טלאי על טלאי' במקום לבצע תיקון יסודי".
בתוך כך השופט הסביר שהעירייה צריכה לתקן תיקונים מקומיים בעקבות פניות של אזרחים, אלא גם ליזום הליכים לתיקונים יסודיים.
השופט אף דחה את טענות העירייה והטיל עליה את מלוא האחריו. התובע הלך לתומו – לא רץ ולא קפץ – ואדם לא אמור ללכת כשפניו כבושות בקרקע, בחיפוש אחר אבנים שקועות, הבהיר השופט.
מעבר לכך, השופט קבע שהתאונה היא שגרמה גם להתדרדרות הנפשית של התובע, ובסופו של דבר לפגיעה לפיטוריו. השופט הסביר שגם הנזק הנפשי שנגרם לתובע כתוצאה מפגיעה אנושה בכושר ההשתכרות שלו, הוא נזק שהעירייה הייתה צריכה לצפות.
בסופו של דבר קבע שהעירייה תפצה את התובע ב-2,076,000 שקלים, בין היתר עבור כאב וסבל, הפסדי שכר לעבר ולעתיד והפסדי פנסיה.
כיוון שהתובע כבר קיבל סכום גדול יותר מביטוח לאומי, השופט הסביר שהסכום "נבלע" בתגמולי הביטוח הלאומי. בהתאם לחוק ביטוח לאומי במקרים כאלה, נקבע כי העירייה תשלם לתובע כ-25% מסכום הפיצוי – כ-520,000 שקל, ואת היתר למוסד לביטוח לאומי – כמיליון וחצי שקל.
בנוסף, העירייה תשלם לתובע ולביטוח לאומי הוצאות משפט בשיעור של 17.55% מסכום הפיצוי.
- ב"כ התובעים: עו"ד ניצן מרום, עו"ד רות פפירוב
- ב"כ הנתבעים: עו"ד אלדד בר-אל
* עורך דין זיו כהן ממשרד אטיאס-נוה ושות' עוסק בדיני נזיקין
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין