רופא המתמחה בבריאות הציבור תבע את משרד הבריאות בו הועסק במשך 8 שנים – בגין 739 שעות כוננות שלא שולמו לו לטענתו. משרד הבריאות טען כי תשלום עבור כוננות מותנה בדיווח פעיל של הרופא – אך בית הדין לעבודה דחה טענה זו. לפני שבועיים ניתן פסק הדין שהכיר בזכאות הרופא באופן חלקי.
הרופא, ד"ר חנאן קרינאוי, עבד בלשכת הבריאות המחוזית בבאר שבע מיוני 2004 עד יוני 2012. בתחילת 2014, עתר התובע לבית הדין לעבודה בבאר שבע, בדרישה לפיצויים של יותר מרבע מיליון שקל, בגין 739 כוננויות שביצע במהלך שנות העבודה. כמו כן, טען כי הוא זכאי לפיצויים של 900,000 שקל בגין הלנת שכר.
גם את לא קיבלת שכר?
עורך דין עבודה
הנתבעת טענה קודם כל כי זכאותו לשכר עבור כוננויות התיישנה לגבי התקופה שלפני פברואר 2007. בנוגע ליתר התקופה, טענה המדינה, התובע היה צריך להעביר לה דוחו"ת כוננות בזמן, אולם הוא לא דיווח על משמרות הכוננות (ככל שבאמת ביצע אותן) ולכן אין לו כל הוכחה שהוא זכאי לתשלום.
על כל פנים, ציינה התובעת, גם אם הוא זכאי לתשלום כלשהו יש לקזז ממנו כ-240 אלף שקל – תוספות שכר שקיבל לאורך השנים בטעות.
הנתבע טען לעומת זאת, כי הוכנס לרשימת הכוננויות במסגרת סידור העבודה של לשכת הבריאות – כך שהמדינה יכולה לראות את המשמרות שביצע, בהתאם למה שנדרש ממנו. הוא הוסיף, כי המדינה שינתה בשלב מסוים את חוזה העבודה שלו והכניסה סעיפים חדשים מבלי לעדכן אותו כלל. זאת ועוד, לדעתו היה זכאי בכל מקרה לתוספות שכר ששולמו לו, במסגרת התפקיד ותנאי העסקתו.
מחדל של המעסיק
השופט משה טוינה קבע כי הנתבעת לא נהגה בצורה שוויונית כאשר דרשה מהתובע להחזיר תוספות שכר שמהם נהנה כלל ציבור הרופאים, במיוחד לאחר שהחתימה אותו על הודעה מפורשת המקנה לו זכות זו.
באשר לעצם ביצוע הכוננויות, השופט קבע כי לו הייתה הנתבעת מזמנת עדים כמו הממונים על התובע למשל, היא הייתה יכולה להוכיח כי לא ביצע את הכוננויות. המדינה גם לא הגישה דיווח מטעם לשכת הבריאות הסותר את הצהרות התובע, כאשר מנגד אין ספק ששמו נמצא ברשימת הכוננים. משכך, השופט העדיף בעניין זה את גרסת התובע וקבע כי ביצע את הכוננויות כפי שנדרש ממנו.
השופט גם דחה את טענת המדינה כי היה על התובע לדווח לה על שעות הכוננות באופן אקטיבי, שכן היא לא הראתה כל עיגון חוקי לתפיסה זו. מי שאמור לקבוע הסדרי מעקב על הכוננויות הייתה הנתבעת – כמעסיקה – ועל כן היעדר הדיווח אינו מחדל של התובע אלא שלה.
ואולם, גם התובע "פספס". הוא לא סיפק הסבר משכנע מדוע לא תבע את שכרו עבור שעות הכוננות בסמוך לכך שהבחין כי אינו מקבל עבורן תשלום, ואף המתין עוד שנתיים לאחר סיום עבודתו עד שהגיש את התביעה. משכך, השופט קיבל את טענת ההתיישנות של הנתבעת, ופסק כי לא יקבל החזר על הכוננויות שביצע יותר מ-7 שנים לפני הגשת התביעה.
כמו כן, השופט מצא להטיל מידת מה של אחריות לכך שהתובע לא הגיש דיווחי שעות – ועל כן לא מצא לפסוק לו פיצוי הלנת שכר.
בסופו של דבר, התביעה התקבלה בחלקה הקטן, והמדינה חויבה לשלם לתובע 91,091 שקל על שעות הכוננות והוצאות משפט בסך 10,000 שקל.
- ב"כ התובע: עו"ד יונס אבו עג'אג'
- ב"כ הנתבעת: עו"ד נטע בראל
* עורך דין שמואל אלדן עוסק בדיני עבודה
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את Get Lawyer
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין