האיש עבד כדפס בבית דפוס, ומעד בגלל פלסטיקים וניירות שהצטברו על הרצפה לפני המשמרת שלו. השופטת קיבלה את תביעתו וקבעה: המעסיקה לא סיפקה סביבת עבודה בטוחה.
האירוע התרחש בשנת 2007. העובד, שבאותה עת היה בן 64, הגיע בשעה ארבע אחר הצהריים למשמרת ערב. הוא צעד בין מכונות הדפוס לכיוון המכונה שהיה אמור לעבוד עליה, ולפתע החליק על פסולת נייר ולוחות פלסטיק שהיו מפוזרים על הרצפה. האיש נפל ונחבל קשות באגן, ברגל ימין ובחזה.
לייעוץ בנזקי גוף:
עו"ד דיני נזיקין
ביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה ולתובע נקבעו 20% נכות קבועה. בנוסף לפנייה לביטוח לאומי, התובע הגיש תביעה לפיצויים בבימ"ש השלום בתל אביב נגד חברת הדפוס שהעסיקה אותו.
לטענתו, לא מדובר בפסולת שהוא יצר ולא פינה, שכן רק הגיע לעבודה. לדבריו, במהלך בעבודה הרגיל, הייתה מצטברת כל הזמן פסולת ליד המכונות ובמעברים. הפחים הגדולים שנועדו לאיסוף הפסולת ניצבו במרחק של כעשרה מטרים מהמכונות, וליד המכונות לא היו מתקנים מתאימים לאיסוף הפסולת.
בנוסף, לטענתו, היה מקובל בבית הדפוס להעביר משמרת עם עמדת עבודה נקיה אך לא כולם הקפידו על כלל זה.
הנתבעת טענה שאינה אחראית, מאחר שהנהיגה נהלים ברורים ביחס לניקיון עמדת העבודה בין משמרות ובמהלכן. לשיטתה, התאונה התחרשה בגלל רשלנות של התובע.
אחד מבעלי החברה באותה עת, העיד שכשראה את התובע נכנס לבית הדפוס, ביקש ממנו לנקות את סביבת העבודה לפני שיתחיל את המשמרת. אלא שהתובע הלך עם כוס קפה לכיוון העמדה שלו, שם כנראה נפל. לדברי אותו עד, התובע בחר שלא לנקות את סביבת העבודה ולכן קרתה התאונה.
נהלים זה לא מספיק
השופטת לימור בן שמן השתכנעה שהתובע מסר עדות כנה ואמינה, כמו גם עובד נוסף שהעיד לטובתו, וקבעה שהתובע אכן נפל כתוצאה מפסולת שנוצרה מעבודתם של פועלים אחרים באולם.
הנתבעת הייתה צריכה לוודא שהפועלים מיישמים את כללי הניקיון, אלא שמהראיות עולה כי בזמן האירוע, כנראה בשל עומס ההזמנות, לא הייתה החלפת משמרת מסודרת, ציינה השופטת.
מעבר לכך, השופטת הבהירה כי נוהלי ניקיון זה לא מספיק. לצד המכונות לא הוצבו הפחים המתאימים לפסולת הנייר. הפחים המתאימים הוצבו במרחק משמעותי מעמדות העבודה, אך הפועלים לא הונחו להפסיק את עבודתם מעת לעת על מנת למנוע הצטברות פסולת.
כלומר, המשיכה השופטת, הנתבעת לא סיפקה לעובדים סביבת עבודה תקינה ובטוחה ולא הנהיגה שיטת עבודה מתאימה.
כמו כן, השופטת דחתה את הטענות בדבר אשמת התובע. לטעמה, התובע לא חרג מרמת הזהירות המצופה ממנו כעובד אחראי. התובע היה בדרכו לעמדת העבודה כפי שהונחה על ידי מעבידו, ומותר לו לקחת איתו כוס קפה. שיטת העבודה היא שיצרה את המכשול.
מכאן עברה השופטת לדון בנזקים שנגרמו לתובע. בסיכומו של דבר, נקבע שהנתבעת תשלם לתובע פיצויים בסך 331,000 שקל על הפסדי שכר, כאב וסבל, עזרה חיצונית והוצאות רפואיות. מסכום הפיצוי ינוכו תגמולים ששולמו לו מביטוח לאומי (כ-183,000 שקל). בנוסף, הנתבעת תשלם הוצאות משפט בסך 4,600 שקל ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכום הפיצוי.
* עו"ד שמעון בן-נעים עוסק בדיני נזיקין
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין