המחוזי פסק לתובע פיצויים בגובה 642 אלף שקל, מאחר שלא הוכח ניסיון התאבדות. עם זאת, בקשתו למימון שירותי מין נדחתה.
באוקטובר 2003, כשהיה כבן 32, זינק התובע – המוכר לשירותי הבריאות כחולה נפש – לכיוון רכבת משא שהתקרבה לעברו במהירות של כ-45 קמ"ש. נהג הרכבת צפר לכיוונו, ותחילה הוא התרחק מהמסילה, אולם נמלך בדעתו, נעמד על הפסים כשהוא מרים את ידיו בתנועת "עצור" ונפגע. כתוצאה מהתאונה נגרמו לו שברים בגולגולת, ידו הימנית נקטעה והוא התעוור, ומאז הוא שוהה במוסד הסיעודי "נוף הקריה" שבקריית ביאליק.
לייעוץ בתחום
פנו ל-עורך דין תאונות דרכים
ב-2005 הוגשה בשמו תביעה נגד רכבת ישראל. נטען כי הוא חולה נפש ושהריצה לעבר הרכבת הייתה ביטוי להתנהגות של אדם בלתי שפוי, ומאחר שתאונה בה מעורבת רכבת נחשבת כתאונת דרכים, על הרכבת לשלם לו פיצויים, לא משנה מי "אשם".
מהרכבת נטען שמדובר בניסיון ההתאבדות, ולכן חל הסייג של מעשה שנעשה במתכוון, והיא פטורה מאחריות.
באוקטובר 2010 קבע ביהמ"ש כי מדובר בתאונת דרכים, והסביר שהוא לא נוטה לייחס לתובע כוונה לשים קץ לחייו, בייחוד כשמדובר בחולה נפש. נקבע כי הרכבת לא הוכיחה שהתובע פעל בראש צלול ומתוך כוונה להתאבד, ואף קיימת סבירות גבוהה שבעת התאונה הוא סבל מהתקף פסיכוטי שפגם בכושר השיפוט שלו.
משנקבעה אחריותה של הרכבת לתאונה, נדונה שאלת הנזק. התובע טען שבעקבות התאונה נגרמו לו הפסדי השתכרות ופנסיה, והודה שלפני התאונה עבד בעבודות מזדמנות והעלים את הכנסותיו כדי לא לפגוע בקצבת הנכות שלו.
הוא גם ביקש שייפסקו לו פיצויים שיתאימו לטיפול בבית. לטענתו, שהותו במוסד שוללת ממנו חירויות אדם, כמו היכולת לקבל החלטות ולנהל חיים פרטיים. עוד ביקש התובע שייפסק לו פיצוי עבור קבלת שירותי מין בתשלום, כפי שנהג לעשות טרם התאונה.
הנתבעת טענה כי המוסד מספק לתובע את כל צרכיו, ויש לפסוק לו פיצויים בהתאם לשהות שם. בנוגע להפסדי ההשתכרות, נטען כי לפני התאונה הוא לא היה כשיר לעבוד, התאשפז לעתים קרובות, כך שלא הפסיד דבר. בנוגע להוצאות עבור מין, טענה הרכבת כי הרופאים לא המליצו על כך, ויתרה מכך, זהו לא ראש נזק מוכר.
לא פיצוי הכרחי
השופטת ארנה לוי קיבלה את התביעה חלקית.
התמונה המצטיירת היא כי לפני התאונה התובע לא היה בעל יכולת השתכרות אמיתית – מחלתו הוחמרה והוא לא ניהל חיים עצמאיים. עם זאת, ייתכן כי מדי פעם סייע לחברים והכניס כמה מאות שקלים בחודש. בשל כך, היא העמידה את הפסדי ההשתכרות על 50 אלף שקל, ללא הפסדי פנסיה.
בנוגע להוצאות הסיעוד, השופטת הסבירה שהנטייה היא להעדיף שהניזוק ישהה בחיק משפחתו, אולם במקרה זה עדיף לתובע לשהות במוסד מאחר שלא הוכח ששהות בבית תשפר את חייו. עלות המוסד, תוספת חונך ועזרת בני המשפחה בחגים ושבתות הסתכמו בפיצויים בסך 242 אלף שקל.
בנוסף, השופטת לא הסכימה לפסוק לתובע פיצוי על שירותי המין מאחר שזה לא פיצוי הכרחי, אך ציינה כי ניתן להחשיבו במסגרת הפיצוי הלא ממוני, שהועמד על 235 אלף שקל. בקשות התובע לפיצוי עבור דיור, מיזוג, כביסה וניידות נדחו גם כן, מאחר שאינן רלוונטית, אולם נפסקו לטובתו 115 אלף שקל עבור הוצאות רפואיות והוצאות אפוטרופסות.
סך הפיצויים הכולל הגיע ל-642 אלף שקל, אך ממנו ינוכו 48 אלף שקל שהתובע כבר קיבל (פחות שכ"ט ומע"מ), ויצורף לו שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% מסכום הפיצוי והוצאות משפט.
- ב"כ התובע: עו"ד קנר וגוטמן
- ב"כ הנתבעים: עו"ד עבדי
* עורכת דין מיכל כץ עוסקת בדיני נזיקין ותאונות דרכים
** הכותבת לא ייצגה בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין