בפסק דין שניתן לפני מספר ימים ואיחד שלושה ערעורים שדנו בתוצאה המשפטית של אי כשירות לעמוד לדין, ביהמ"ש המחוזי בחיפה הבהיר את הסוגיה.
במשפט הפלילי ישנם שני "מסלולים" עיקריים שיכולים להביא לסיום הליך על סמך מחלת נפש של נאשם. האחד עוסק במהות, כלומר במצבו של הנאשם בשעת המעשים שבגינם הוא מועמד לדין.
לייעוץ במשפט פלילי:
עורך דין פלילי
אם שופט מתרשם שבזמן ביצוע העבירה הנאשם סבל מחוסר יכולת להבין את המציאות או שלא יכול היה להימנע ממעשיו, התוצאה תהיה זיכוי מחמת אי שפיות. מסלול זה מוביל ל"אי כשירות מהותית".
המסלול השני מתייחס למצב הנאשם בזמן שמתנהל נגדו ההליך – אם נמצא שאינו כשיר לעמוד לדין, התוצאה אינה זיכוי אלא הפסקת ההליך בשל "אי כשירות דיונית".
אולם מה קורה כשבתחילת ההליך מתקבלת חוות דעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי, שקובעת כי הנאשם איננו כשיר לעמוד לדין וגם לא היה כשיר בעת ביצוע המעשים?
בפסק דין שבו נדונו שלושה ערעורים במאוחד, ביהמ"ש המחוזי בנצרת בחן את הסוגיה.
שניים מן הערעורים, שעסקו באיומים ובתקיפה, הוגשו על ידי הסנגוריה הציבורית, שביקשה להורות על זיכוי הנאשמים ולא רק על הפסקת ההליכים נגדם.
בשני המקרים בתי משפט השלום קיבלו את עמדת המדינה, שלפיה יש להורות על הפסקת ההליכים בעקבות אי כשירות, ואילו את בירור האשמה יש להותיר לשלב שבו הנאשמים יימצאו כשירים לעמוד לדין.
הסנגוריה טענה כי בעקבות פסק דין "וחנון" שניתן בבית המשפט העליון לפני שנים אחדות, נאשם שלא היה כשיר בעת ביצוע העבירה וגם אינו כשיר לעמוד לדין – דינו זיכוי.
במקרה השלישי, המדינה היא שערערה על פסק דין שבו באותן נסיבות הוחלט לזכות נאשם שהואשם באיומים ופגיעה בפרטיות של שתי נשים, "בשים לב לקביעת הפסיכיאטר המחוזי כי הנאשם איננו בר עונשין", ובהתבסס על כך ששני הצדדים הסכימו לכל הקביעות שבחוות הדעת.
לא שאלה לפסיכיאטר
השופטת אסתר הלמן הסבירה שכשהליך נפסק בשל חוסר מסוגלות של נאשם לעמוד לדין, ממילא לא מתבררת השאלה אם הוא פטור מאחריות פלילית בשל מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה, ועל כן הוא אינו מזוכה אלא ההליך מופסק.
השופטת הוסיפה כי בית המשפט העליון קבע שבמקרים חריגים, בהם ההליך מופסק בשל אי כשירות לעמוד לדין, בית המשפט רשאי גם לקבוע כי הנאשם לא היה אחראי למעשיו ולכן זכאי – למשל במקרה שבו מצבו הנפשי בשעת המעשה התברר רק בשלב מאוחר של ההליך – אולם זו אינה "דרך המלך".
בהתאם, השופטת דחתה את שני ערעורי הסנגוריה.
בנוגע למקרה השלישי, השופטת קיבלה את ערעור המדינה, וביטלה את הקביעה שלפיה הנאשם זכאי. השופטת סברה שבהחלטה פשוט נפלה טעות, שכן בשום מקום המדינה לא הצהירה שהיא מסכימה כי הנאשם לא היה כשיר בשעת המעשה.
בנוסף, השופטת הבהירה כי לא ניתן לקבל את מסקנת הזיכוי מבחינה משפטית. השופטת ציטטה את השופט יצחק עמית מביהמ"ש העליון שבמקרה אחר כתב: "הגדרת אי השפיות היא משפטית ולא רפואית, ומחלת נפש במובן הרפואי-פסיכיאטרי של המילה, אינה בהכרח מחלת נפש המקימה סייג לאחריות הפלילית. לכן, ההכרעה בשאלה אם הנאשם נושא באחריות פלילית אם לאו מסורה היא לבית המשפט ולא לאנשי בריאות-הנפש".
בתוך כך השופטת הדגישה שהיא לא נכנסת לשאלת האחריות הפלילית של הנאשם.
השופטת יפעת שטרית והשופט סאאב דבור הצטרפו לפסק הדין.
- שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
* עורך דין הילל בבייב עוסק במשפט פלילי
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין