בית משפט השלום בתל-אביב קבע באחרונה, כי חיוב הנתבע בהוצאות משפט לאחר שהפסיד בתביעה בבית המשפט האיטלקי, ניתן לאכיפה בארץ בין אם היה "החלטה" ובין אם "פסק דין". הנתבע חויב לשלם כ-40 אלף שקל לאחר שנקבע כי ניסה לתמרן את מערכות המשפט בהתאם לאינטרסים האישיים שלו.
שני שותפים ישראלים שהקימו חברה לשיווק מוצרי ים המלח, חתמו עם היצרנית "פרימייר" על הסכם בלעדיות לשיווק מוצריה באיטליה.
לייעוץ בתחום
פנו ל- עורך דין מסחרי
בשלב מסוים עלו היחסים בין השותפים על שרטון, כשאחד מהם סבר שהשני ייבא מוצרי פרמייר מגרמניה ומכר אותם באיטליה. משכך ובהתאם להסכם השותפות הם פנו לבוררות בארץ.
תוך כדי הבוררות, סבר השותף השני שהתנהלות מנהל החברה שמינו, אזרח איטלקי, אינה תקינה, והגיש תביעה להדחתו בבית המשפט בפדובה שבאיטליה. בספטמבר 2010 החליט בית המשפט לדחות את עמדות התובע ופסק לחובתו הוצאות משפט בסך 4,247 יורו.
בספטמבר 2011 פנתה החברה לבית משפט השלום בתל אביב, וביקשה לגבות את ההוצאות שנפסקו לטובתה.
במקביל התמשכו ההליכים באיטליה, וביולי 2012 פסק בית המשפט האיטלקי שלא להדיח את מנהל החברה מתפקידו, והתובע חויב בהוצאות נוספות בסך 3,388 יורו. החברה צירפה גם את ההוצאות הללו לתביעה.
במענה לתביעה הנתבע טען שלא ניתן לאכוף את החיובים, משום שההליכים באיטליה עדיין לא הסתיימו, ומשום שהחוק בארץ מאפשר אכיפה של פסקי דין בלבד, בעוד שחיוב ההוצאות הוא החלטה בלבד.
לכל הפחות טען הנתבע כי ההחלטה מ-2010 אינה ברת ביצוע באיטליה, משום שלא הוטבעה עליה "נוסחה לצרכי ביצוע" המחויבת לפי הדין האיטלקי כדי לפתוח בהליכי הוצאה לפועל. מאחר שלא ניתן לגבות את ההוצאות שם – גם לא מתקיימים התנאים לאכוף אותן כאן.
אין משמעות לכותרת
בניגוד לגישת הנתבע, סגנית הנשיא השופטת נועה גרוסמן סברה כי קביעת ההוצאות בבית המשפט האיטלקי נחשבת כפסק חוץ לפי הדין הישראלי, ולכן שתי ההחלטות בנושא ניתנות לאכיפה בארץ. לפי השופטת, ההחלטות ניתנו בידי בית דין מוסמך וכל עוד המועד לערער עליהן חלף, אין משמעות לכותרת "החלטה" או "פסק דין" – מדובר בהחלטות שניתן לאכוף כפסק דין.
לגבי היכולת להוציא לפועל את הקביעות באיטליה, הסבירה השופטת כי אמנם ההחלטה מ-2010 הדוחה את הדחת המנהל לא הוטבעה כפי שדורש הדין האיטלקי, כנראה מאחר שהיא ניתנה בפסק הדין המאוחר, אולם אי הטבעתה אינה סותרת את היכולת לממש את ההוצאות שנפסקו.
לאור האמור קבעה השופטת גרוסמן כי ההוצאות שנפסקו בשתי הקביעות הן ברות אכיפה. בצירוף ריבית ובהמרה לשקלים הנתבע ישלם לחברה 38,791 שקל.
מעבר לכך מתחה השופטת גרוסמן ביקורת על התנהלות הנתבע שיזם את ההליך המשפטי באיטליה, למרות סעיף הבוררות. רק לאחר שלא קיבל את מבוקשו הוא טען שהסכסוך צריך להתברר בארץ, ושאין לאיטליה סמכות. בכך סברה השופטת, ניסה הנתבע להגמיש את מערכות המשפט השונות בהתאם לאינטרסים האישיים שלו ולהימנע מתשלום ההוצאות. התנהלות זו היא ניצול לרעה של הליכי משפט שגרמה לחברה לבזבוז זמן יקר. משכך היא חייבה אותו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 25 אלף שקל.
- ב"כ התובעים: עו"ד ריש וגפני
- ב"כ הנתבע: עו"ד בר-צבי
* עורך דין אריק אריאל עוסק בדיני חוזים ומסחר
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
גולשים בסלולרי? לשירות מיידי מעורך דין הורידו את גט לויר
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין