עד היום, במקרים בהם סיכויי ההחלמה של חולה נפגעו כתוצאה מרשלנות רפואית, בתי המשפט נהגו לפסוק פיצוי יחסי בהתאם לגובה הסיכויים שאבדו. בפסק דין תקדימי, בית המשפט העליון החליט לשנות הכלל לטובת הניזוקים.
בשנת 2002 עברה אישה שני ניתוחים להסרת גידול בבלוטת התריס בבית חולים הלל יפה, במהלכם נפגעו כל ארבע בלוטות יותרת בלוטת התריס שלה ונגרמה לה היפוקלצמיה – ירידה חדה ברמת הסידן בדם.
לייעוץ ברשלנות רפואית:
עו"ד רשלנות רפואית
בית המשפט המחוזי קבע שבית החולים התרשל בניתוח השני, באשר לא ביצע השתלה עצמית של אחת הבלוטות, ובכך גרם למערערת אבדן של 50% מסיכויי ההחלמה. בהתאם נקבע כי האישה זכאית לפיצוי עבור 50% מנזקיה בלבד.
לאחר חישוב הנזקים – הפסדי שכר ופנסיה, תרופות וטיפולים וכאב וסבל – בית המשפט העמיד את נזקי אישה על כ-1.3 מיליון שקל, מהם פסק לה מחצית – כ-650,000 שקל (פיצוי שממנו נוכו תגמולי ביטוח לאומי שכבר קיבלה).
שני הצדדים הגישו ערעורים בבית המשפט העליון והציגו שלל טענות. האישה המערערת טענה, בין היתר, שלא הוכח כי סיכויי ההצלחה של ההשתלה עומדים על 50% בלבד, ולא היה מקום להסתמך על חוות דעתו של הרופא המנתח בעניין זה.
המשיבים – בית החולים ומשרד הבריאות – טענו כי הניתוחים שנערכו למערערת הם ניתוחים מצילי חיים, ולנוכח הגידול, היה צורך לבצע כריתה "רחבה" של בלוטת התריס.
לגבי הניתוח השני טענו המשיבים, בין היתר, כי המנתח פעל בהתאם לשיקול דעת לגיטימי, כאשר העדיף את הפרוצדורה של שימור הבלוטה שנפגעה על פני השתלתה.
לשיטתם, הידיעה על כך שחלק מהבלוטות נפגעו, מובילה דווקא למסקנה שאין מקום "להמר" ולנסות לבצע השתלה.
שיקולי צדק
בדומה לבית המשפט המחוזי, השופט יצחק עמית קבע כי צוות בית החולים התרשל בכך שלא ביצע את השתלת הבלוטה, כשהמנתח היה ער לכך שאספקת הדם לבלוטה נפגעה, ובנסיבות בהן היה חשש לפגיעה בבלוטות נוספות.
בספרות הרפואית התבססה הדעה שפגיעה של ממש באספקת דם של בלוטה מצריכה השתלה, והיא הפעולה היעילה ביותר למניעת היפוקלצמיה, ציין השופט והבהיר כי "הטענה כי בפני המנתח עמדו שתי חלופות טיפוליות סבירות לא זכתה לביסוס מספק".
אלא שהשופט סבר כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, המערערת כן הוכיחה שסיכויי ההצלחה של ההשתלה היו גבוהים מ-50%, כיוון שהנתונים שהונחו לפניו מעידים על הסתברות גבוהה יותר של הצלחה.
בנקודה זו השופט עמית ניתח ארוכות את דוקטרינת "אובדן סיכויי ההחלמה" והציע כלל חדש. לעמדתו, אם סיכויי ההחלמה שנגרעו גבוהים מ-50% – יש לפסוק פיצוי מלא לטובת הנפגע, ולא פיצוי יחסי כפי שהיה נהוג עד כה, וזאת משיקולים של צדק והעדפת האינטרס של ניזוקים על פני זה של נתבעים.
בהתאם, התוצאה במקרה הספציפי הייתה שהמערערת זכאית לפיצוי המלאה על נזקיה – בסך של כ-1.3 מיליון שקלים, ממנו ינוכו תגמולי ביטוח לאומי בסך 180,000 שקל. עוד נקבע כי המשיבים ישלמו הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בשיעור 20% מסכום הפיצוי.
השופטת אסתר חיות והשופט עוזי פוגלמן הסכימו עם הכרעתו של השופט עמית וכן עם גישתו הכללית.
באופן כללי, השופט עמית גם סבר שמן הצד השני, אין לפסוק פיצוי יחסי על אובדן סיכויי החלמה בשיעור "זניח", אולם השופטת חיות והשופט פוגלמן נמנעו מלהביע עמדה בסוגיה זו.
- ב"כ המערערת והמשיבה שכנגד: עו"ד יראון פסטינגר
- ב"כ המשיבים והמערערים שכנגד: עו"ד דב לוין
* עו"ד אייל בן ישי עוסק ברשלנות רפואית
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין