המכללה פיטרה את ד"ר אורית קמיר בטענה שלא הודיעה על היעדרותה משני ימי עבודה. השופטת שרון אלקיים קבעה שלא מדובר בעבירת משמעת המצדיקה פיטורים.
בפברואר 2011 החלה ד"ר אורית קמיר לעבוד כמרצה בבית הספר למשפטים שנפתח באותה שנה במרכז האקדמי פרס. בחודש אוגוסט אותה שנה היא קיבלה הזמנה להרצות באוניברסיטת שיקגו בפברואר-מרץ 2012.
בהתאם להסכם העבודה של המרצה, סמנכ"לית הכספים במכללה טיפלה במשיכת הכספים עבור נסיעתה, ואף רכשה עבורה את כרטיסי הטיסה.
פוטרת שלא כדין?
פנה/י ל-עו"ד דיני עבודה
הנסיעה הייתה אמורה להיות בחופשת סימסטר, ואולם בסופו של דבר, נעדרה ד"ר קמיר משני ימי הוראה. היא הודיעה על כך מראש לסטודנטים וקבעה שיעורי השלמה.
אלא שעם חזרתה לארץ קיבלה המרצה זימון לשימוע לפני פיטורים בטענה שנעדרה מהעבודה ללא ידיעת והסכמת הממונים עליה. ד"ר קמיר התנצלה והסבירה כי נהגה בתום לב ולא העלתה על דעתה שעליה לבקש אישור לנסיעה שהמכללה מימנה, והבטיחה שהטעות לא תחזור. כל תחינותיה לא הועילו, ובאפריל 2012 היא קיבלה הודעה על הפסקת עבודתה בסוף שנת הלימודים.
ביולי 2012 הגישה ד"ר קמיר תביעה נגד המרכז האקדמי פרס לביה"ד האזורי לעבודה בת"א. היא טענה, כי פוטרה בחוסר תום לב. לדבריה, המכללה ידעה על מועדי הנסיעה מסמנכ"לית ההוראה ומההודעות על ביטול השיעורים והשלמתם שהוגשו לדיקאן עם תוכניות הלימודים ופורסמו באתר האינטרנט של המכללה.
לשיטתה, לא היה במכללה נוהל המורה כיצד לבקש אישור להיעדרות, ורק בדיעבד הוחלט שדרך קבלת האישור לא הייתה תקינה. בנוסף טענה, כי הסבריה והתנצלויותיה כלל לא נשקלו, והשימוע נערך למראית עין בלבד.
ד"ר קמיר עתרה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, עגמת נפש והפרת הסכם העבודה - שבו נקבע שיש להודיע על הפסקת העסקה בסוף שנת לימודים עד חודש מרץ באותה שנה, ואילו היא קיבלה את מכתב הפיטורים רק באפריל.
עמדת המרכז האקדמי הייתה, כי קמיר נעדרה מהשבוע הראשון של הסמסטר ללא אישור ואף שיכלה להימנע מהיעדרות, ולשיטתו, מדובר בעבירת משמעת חמורה שהצדיקה את פיטוריה. לפי המרכז, נערך לקמיר שימוע כדין וההחלטה לפטרה נשקלה בכובד ראש.
טעות בשיקול הדעת
השופטת שרון אלקיים הסכימה עם טענת המרכז, כי מעסיק זכאי לפטר עובד, אולם הבהירה כי סמכות זו אינה חסרת גבולות והיא כפופה לחובת תום הלב ולהוראות החוק. כך למשל, מעסיק מחויב לקיים שימוע שבו ניתנת לעובד אפשרות אמיתית לשכנעו שלא לפטרו.
במקרה זה, קבעה השופטת, הבכירים במרכז לא היו פתוחים לשמיעת טענותיה של ד"ר קמיר ולשקילת חלופות לפיטוריה. לכך מתווספת העובדה שהייתה זו שנתו הראשונה של בית הספר למשפטים ונהלי העבודה בו לא היו ברורים ולא פורסמו. יתרה מזו, הגורמים הבכירים יכלו לגלות בקלות מה תאריכי הנסיעה של המרצה, אך הם לא התעניינו בכך. בנסיבות אלה, קבעה השופטת, מעשי התובעת לא מהווים עבירת משמעת חמורה אלא לכל היותר טעות בשיקול הדעת.
השופטת אלקיים קיבלה את התביעה, וקבעה שהתובעת זכאית לפיצוי בגובה 12 משכורות בגין אי מתן הודעה מוקדמת, פיטורים שלא כדין ועגמת נפש. בסך הכל, המרכז האקדמי ישלם 420,575 שקל, בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 28,600 שקל.
ב"כ התובע: עו"ד בן צבי
ב"כ הנתבע: עו"ד פיינברג
* עוה"ד אלעד לרון ודור מצגר ממשרד לרון-אבו עוסקים בדיני עבודה.
** הכותבים לא ייצגו בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברים ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין