החייל-לשעבר הגיש בקשה להכיר בו כנכה צה"ל כ-15 שנים אחרי האירוע. קצין התגמולים דחה אותו בשל התיישנות. ביהמ"ש חשב אחרת.
באמצע הטירונות, בשנת 1993, אושפז חייל בבית החולים ועבר ניתוח בכתף. אלא שככל הנראה הרופא שניתח אותו עשה עוד משהו.
לייעוץ לנכי צה"ל:
עו"ד ייצוג נכי צה"ל
בסוף 1996 הוא השתחרר, ולאורך השנים העדיף להדחיק את מה שקרה אז בבית החולים, אולי מתוך תקווה לשים את העניין מאחוריו, אולי מתוך חשש שאיש לא יאמין לו.
אך ב-2009 משהו הציף בו את הכל. אורות הטלוויזיה ריצדו מול עיניו ודיבורים בקעו ממנה. זו הייתה תכנית תחקירים על רופא שביצע לכאורה תקיפות מיניות במספר מטופלים.
חומות ההגנה של החייל-לשעבר קרסו בבת אחת. לא היה ספק, היה זה אותו רופא. רק אז, יותר מחמש עשרה שנה אחר כך, הוא הלך למשטרה והגיש תלונה.
הוא סיפר כי בזמן ששכב בבית החולים, עדיין תחת השפעות ההרדמה, פקח את עיניו לאחר שהרגיש כאב באיבר המין ובפי הטבעת, ואז הבחין ברופא כשראשו מתחת לשמיכה. המום ומשותק, הוא לא הצליח לזוז או לצעוק.
ב-2009 אחרי שצפה במעללי הרופא התוקף, החלו להתגלות אצלו סימנים של פוסט טראומה, ומצבו הנפשי התדרדר קשות. הוא הגיש בקשה למשרד הבטחון להכיר בו כנכה צה"ל בגין הפגיעה הנפשית, אך קצין התגמולים דחה את בקשתו, בנימוק של התיישנות, מאחר שעברו שלוש שנים מיום שחרורו.
קצין התגמולים הוסיף שלא מתקיימים החריגים להארכת ההתיישנות, ובסוף ההחלטה כתב גם כי "לא נמצאו נתונים עובדתיים ורפואיים המעידים כי המצב בנפשי ממנו הינך סובל אירע בתקופת ועקב השירות הצבאי כמשמעו בסעיף 1 לחוק."
על החלטה זו הגיש האיש ערעור לוועדת הערר בבימ"ש השלום בחיפה.
הוא צירף חוות דעת פסיכיאטר בה נקבע כי הוא סובל "מהפרעה בתר-חבלתית" חמורה עקב התקיפה המינית. הפסיכיאטר העריך שבמהלך השנים הוא עשה שימוש במנגנוני הדחקה, הכחשה, ניתוק והימנעות, בעזרתם הוא וויסת את תחושותיו, עד ההתמוטטות ב-2009.
נציגת קצין התגמולים טענה שלא מתקיימים התנאים המאפשרים להאריך את תקופת ההתיישנות – "חבלה רשומה" – מאחר שאין תיעוד רפואי של הפגיעה המינית או של המצב הנפשי.
עוד נטען כי גם במשטרה תלונת המערער נסגרה עקב התיישנות.
העלבון, הבושה והחשש להיחשף
השופט אורי גולדקורן ניתח את סוגיית ההתיישנות והעיר כי ישנה "זירת אירוע" שאינה במחלוקת, וישנו תיעוד רפואי החל מנובמבר 2009.
השופט הסביר שיש דבר שהוא כמעט ייחודי לפגיעות מיניות – ההדחקה של הפגיעה ואי שיתוף הזולת באירוע. החשש להיחשף, תחושות בושה ועלבון, מונעים מקורבן הפגיעה המינית לחלוק עם סביבתו הקרובה את החוויה הקשה שעבר.
במקרים רבים שנדונו בבתי המשפט נקבע כי כשקיים הסבר סביר ומשכנע , עצם ההשתהות של מתלונן לא פוגמת באמינות גרסתו.
קצין התגמולים ציין כי לא נמצאו נתונים עובדתיים ורפואיים המעידים כי המצב הנפשי אירע בתקופת ועקב השירות. קביעה זו, הסביר השופט, פירושה שהקצין התגמולים בדק את המקרה לגופו של עניין, ובדיקה כזו מהווה אינדיקציה לכך שהקצין בעצמו האריך למעשה את תקופת ההתיישנות.
בסיכומו של דבר, השופט דחה את טענת ההתיישנות והחליט שקצין התגמולים יודיע אם קביעתו נוגעת רק לטענת ההתיישנות או גם לגופו של עניין. במקרה שקצין התגמולים יודיע שההחלטה נדחית גם לגופו של העניין, ביהמ"ש ימשיך בבירור הערעור.
- ב"כ המערער: עו"ד סיגל שכטר-עוזיאל
- ב"כ המשיב: עו"ד טל אברמוביץ
* עו"ד שלמה רכבי ממשרד צפורי-רכבי עוסק בייצוג נכי צה"ל
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין