מספר חודשים לאחר שחתמו על הסכם לרכישת דירה בבת-ים הודיעו הרוכשים שהבנק לא אישר להם משכנתא בגלל קיומה של חריגת בנייה. הם האשימו את המוכרים בהטעיה, אבל מסמכי העסקה הציגו תמונה קצת אחרת.
בספטמבר 2011 – ארבעה חודשים לאחר שנחתם הסכם לרכישת דירה בבת-ים – הודיעו הרוכשים למוכרים, כי לא יוכלו לקנות את הדירה כיוון שהבנק לא אישר להם משכנתא, לאחר שגילה שבדירה קיימת חריגת בנייה לא חוקית.
לייעוץ בעניין הסכמי מכר דירות
פנו לעורך דין עסקאות מכר דירה
המוכרים, שטענו כי הקונים ידעו על החריגה לפני החתימה על ההסכם, הגישו נגדם תביעה לבית משפט השלום בראשון לציון, בטענה להפרת הסכם ובדרישה לקבל את הפיצוי המוסכם הנקוב בו – 124 אלף שקלים.
הרוכשים עמדו על כך שהמוכרים הטעו אותם והעלימו מהם את תוספת הבנייה והגישו נגדם תביעה נגדית, גם כן לקבלת הפיצוי המוסכם וכן להשבת 350 אלף שקל שכבר שילמו להם.
הרוכשים גם תבעו את עורך הדין שטיפל בעסקה בטענה שהפר את חובת הנאמנות שלו, כשלא הזהיר אותם על החריגה, לא הורה להם לערוך בדיקות מתאימות ולא סייע להם עם המשכנתא.
עורך הדין התגונן בטענה שלרוכשים הוסבר מפורשת שבדירה יש הרחבות לא חוקיות. עוד לדבריו, הוא מעולם לא התבקש לסייע למוכרים בהשגת מימון, והם הצהירו בפניו שיש להם די מקורות כספיים.
ביוני 2012 ביהמ"ש ביטל את הסכם המכר ופסק כי המוכרים יחזירו לרוכשים חלק מהתמורה – כך שיוותר בידם הסכום שתבעו – עד להכרעה בתביעתם.
לא זוג תמים
השופטת ד"ר איריס סורוקר החליטה לקבל את תביעת המוכרים. השופטת קבעה כי הרוכשים ניסו להציג את עצמם כזוג צעיר ותמים שאינו מתמצא בעסקי נדל"ן, אבל בפועל, הראיות מלמדות שהם לא היו כה תמימים: הם בהחלט ידעו על חריגת הבנייה אלא שהיו בטוחים שיוכלו לקבל עבורה היתר בעלויות נמוכות יותר משהסתבר להם בדיעבד.
השופטת קבעה כי קיומה של חריגת הבנייה מאוזכר במסמכי העסקה במפורש: כך, בתוספת להסכם נכתב שהדירה הורחבה משמעותית (מ-35 מ' ל-123מ'), ועלות הכשרתה הוטלה על הרוכשים. בעדותה הודתה הרוכשת כי לא התעמקה בתוספת, אך מיד טענה שעורך הדין לא הביא לה לקרוא אותה.
אלא שהשופטת סורוקר לא התרשמה מדבריה: "טענת הנתבעת, לפיה לא קראה את התוספת להסכם, מתעלמת מחובתה כבעלת חוזה, לעיין במסמך ולהבין על מה היא חותמת. בעל חוזה מצופה לקרוא את החוזה במטרה להבינו".
השופטת קבעה כי בגיר שחותם על מסמך הכתוב בשפתו נחשב כמי שהסכים לתוכנו, על אחת כמה וכמה כשמדובר בהסכם רכישת דירה, שלא חותמים עליו בהיסח הדעת.
מעבר להסכם, הוסיפה השופטת, גם בנסח הטאבו צוין בשפה פשוטה שקיימת תוספת בנייה ללא היתר. מצופה מצדדים לעסקת מקרקעין לעיין בנסח לפני ההתקשרות בהסכם, זהו המינימום שעליהם לעשות.
משכך, השופטת קבעה כי הנתבעים הם שהפרו את הסכם המכר, ודחתה את תביעתם הנגדית, יחד עם הטענות כלפי עורך הדין.
השופטת סורוקר הוסיפה וקבעה כי הנתבעים היו צריכים להיערך מראש ברמה הכספית כדי לעמוד בהתחייבותם, ואת הקושי שנתקלו בו מול הבנק הם לא יכולים לגלגל למוכרים.
לבסוף, השופטת הורתה שהפיצוי המוסכם – 124 אלף שקלים – יישאר בידי התובעים. הנתבעים חויבו בהוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד של 23.6% מסכום הפיצוי.
- ב"כ התובעים: עו"ד שפירא
- ב"כ הנתבעים: עו"ד בלום
* עו"ד ישראל זלישנסקי עוסק בדיני מקרקעין
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין