הבעל, שמאמין כי הרבי חי, התעמר באשתו ובילדיו במשך שנים. בית הדין הרבני שחרר את האישה וקבע: "יחיה הוא בחייו כרצונו אך יעזוב את אשתו לנפשה."
גבר ואישה נישאו ב-1991. לשניהם היו אלה נישואין שניים: האישה הייתה אלמנה עם שני ילדים, ואילו הבעל גרוש עם שני ילדים. לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים משותפים, שלושה מהם בגירים ואחת קטינה. הם נישאו בישראל ולאחר מכן עברו לדרום אפריקה. ב-2009 עזבה האישה את הבית ואת דרום אפריקה, ועברה לגור בניו יורק ליד הוריה. מאז ועד היום הבעל ממשיך לגור בדרום אפריקה והאישה בניו יורק.
לשאלות בענייני משפחה:
כנסו לפורום דיני משפחה
תחילה פתחה האישה בהליכים נגד הבעל בבית הדין ביוהנסבורג בדרום אפריקה. הבעל סירב לשתף כל פעולה עם בית הדין בדרום אפריקה, שבתגובה הוציא נגדו "כתב סירוב וחרם חמור".
לרגל חתונת בנם המשותף שמתגורר בישראל, הגיעו השניים לארץ. האישה ניצלה את ההזדמנות ופתחה תיק בבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, בו תבעה מבעלה לתת לה גט.
האישה טענה כי לאורך השנים שררה בבית אווירה קבועה של פחד וטרור. לטענתה, הבעל נהג בהתפרצויות זעם, צעקות וכינויי גנאי משפילים, גם כלפי הילדים, שאותם אף נהג להכות. לפני שש שנים עברה לניו יורק כי הרגישה שהיא פשוט לא יכולה יותר להמשיך כך.
לדבריה, הבעל מעולם לא עבד ולא פרנס, ואף לא נתן לה לצאת לעבודה, ובמשך כל השנים המשפחה התקיימה מתרומות שאביה אסף עבורם. אם לא די בזה, המשיכה, הבעל בהתנהגותו הביא לכך שהיא הייתה חייבת לשלוח שניים מילדיהם ללמוד בארה"ב בגלל הסכנה הרוחשת בבית.
הבעל – חסיד חב"ד שחי באמונה כי הרבי מלובביץ עדיין חי – טען כי קיבל מהרבי "איגרת" ובה ההוראה לא להתגרש, וזהו זה. הוא הכחיש את האלימות הפיזית והמילולית, הן כלפי האישה והן כלפי הילדים, וטען כי הילדים נשלחו לארה"ב כדי לקבל חינוך טוב יותר.
הבעל סיפר כי הוא מנהל בית חב"ד מביתו ועוסק בקירוב יהודים ליהדות, והודה שהמשפחה מתקיימת מהכספים של חמו.
בבית הדין העידו גם שני בנים – אחד מילדיהם המשותפים, וכן בן של האישה מנישואיה הקודמים. שניהם סיפרו שהבעל היה מכה אותם ואחד מהם העיד שחנק אותו בצוואר. שניהם אישרו כי הבעל היה צועק על האישה וקורא לה בשמות גנאי.
הצלת נפשות
בפסק דין חריף ורגיש, החליטו הדיינים הרב אליהו הישריק, הרב זבדיה כהן והרב יצחק מרוה, לחייב את הבעל לתת לאישה גט בהקדם. הדיינים פירטו שורה של עילות הלכתיות שונות, שכל אחת מהן בנפרד מצדיקה את חיוב הבעל בגט, וקל וחומר כשהן מצטרפות זו לזו.
הדיינים הדגישו שסירובו של הבעל להתגרש לא נובע מרצונו בשלום בית, אלא רק בגלל ההוראה של הרבי שהוא קיבל דרך ה"אגרות".
"איש באמונתו יחיה", הבהירו הרבנים, אך הוסיפו כי לא יעלה על הדעת לאפשר לאדם לכפות את הליכותיו הפרטיות על אחרים כנגד רצונם. "יחיה הוא בחייו כרצונו אך יעזוב את אשתו לנפשה", קבעו הדיינים.
בנוסף לכך, הדיינים התרשמו עמוקות מעדויות הבנים, וציינו כי לנוכח התנהגותו הכוחנית של הבעל אין אפשרות לחיים נורמליים, והפרדתם בגט היא בגדר הצלת נפשות ממש, הן של האישה והן של הילדים.
לבסוף, הבעל חויב לתת לאשתו גט תוך 30 יום.
- ב"כ התובעת: טו"ר דינה רייטשיק
- שמו של ב"כ הנתבע לא צוין.
* עו"ד מורן בריק מילר עוסקת בדיני משפחה וגישור במשפחה.
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין