גבר ואישה ניהלו יחד את "בית הבירה" בחיפה. לאחר שנפרדו, הגבר פתח עם בנו בר מתחרה בנכס צמוד, ששייך בחלקו לאישה. אלא שהאישה טענה כי מעולם לא חתמה על הסכם השכירות ועתרה לפנות אותם מהנכס. ביהמ"ש קיבל את בקשתה.
אזרחית רומניה הגיעה לישראל בשנת 2002 כדי לחיות עם בן זוג ישראלי שהכירה בשנות ה-90' של המאה הקודמת, ועברה לגור עמו ועם שני בניו.
לימים, הקימה האישה את חברת "א.א בית הבירה", ורכשה באמצעותה חצי מהזכויות בשלושה נכסי מקרקעין צמודים בחיפה, ביניהם מבנה ששימש כפאב, מבנה ששימש כמסעדה, ומחסן. את החצי השני של הזכויות רכשה אישה אחרת.
לייעוץ משפטי בענייני עסקים
פנה ל-עו"ד ליווי עסקי
בני הזוג הקימו באחד המבנים את פאב "בית הבירה" וניהלו אותו יחדיו. בנוסף, ועל מנת שבנכסים הצמודים לפאב לא יוקמו עסקים מתחרים, שכרה החברה מהאישה האחרת את זכויותיה בנכסים, ווידאה כי שוכרים אחרים של המבנים לא יקימו בהם עסק מתחרה.
אלא שבשנת 2011 בני הזוג נפרדו, והגבר עזב את הבית. לא חלפה שנה, והאיש שכר את המסעדה במבנה הסמוך לפאב. הוא עשה זאת באמצעות עריכת שני הסכמי שכירות: אחד עם זוגתו לשעבר, לכאורה, תוך שימוש בחותמת העסק ללא הסכמתה, והשני עם בעלת הזכויות השנייה בנכס.
לפי ההסכמים, ניתנה לבנו של הגבר הזכות להפעיל במקום עסק לתקופה של תשע שנים. ואכן, כעבור מספר חודשים הקים האיש יחד עם בנו פאב מתחרה בשם "אפטר-דארק".
בנובמבר 2012 פנתה האישה בשמה ובשם החברה לבית משפט השלום בקריות כדי שיורה לבן זוגה לשעבר ולבנו לפנות את הנכס ולהפסיק את פעילות הפאב החדש.
האישה טענה כי בן זוגה לשעבר כלל לא היה מורשה לחתום בשמה על הסכם השכירות, וכי מטרתו הייתה לפגוע בה ובחברה שלה. ואגב, ככל שזו הייתה המטרה שלו – היא באמת צלחה לבסוף כיוון שהפאב נסגר לימים והאישה גם נאלצה לעזוב את הארץ כיוון שתושבותה הזמנית לא חודשה.
הנתבעים טענו כי גם אם ייקבע שהסכם השכירות אינו תקף, הרי שלא ניתן לפנותם, מאחר שבעלת מחצית הזכויות השנייה של המבנה לא צורפה כצד להליך ולא ניתנה לה הזדמנות להביע את עמדתה בקשר לפינוי.
לא תקף
השופטת פנינה לוקיץ' ציינה כבר בתחילת פסק הדין כי היא לא מוצאת את עדויות שני הצדדים כאמינות. היא התרשמה שכל מטרתם היא להשחיר האחד את פניו של האחר במסגרת ה"מלחמה" שנפתחה ביניהם בשלב כלשהו של מערכת היחסים.
השופטת סברה כי אין כל הגיון בכך שהתובעת, כבעלת הפאב ומחצית הזכויות במבנה המסעדה, תתן הסכמה מפורשת לכך שהנכס יושכר לתקופה ארוכה דווקא לבנו של בן זוגה לשעבר, עמו היא מסוכסכת, תוך יצירת תחרות ברורה לעסק שלה המתנהל בנכס הצמוד. זאת בפרט, כשהיה ידוע היטב לנתבעים שהיא פעלה למיגור פעילות מתחרה בעסקים הסמוכים למן היום בו רכשה את הזכויות בנכס.
מכאן, קבעה השופטת כי הסכם השכירות בין החברה לבין בנו של בן הזוג לשעבר חסר תוקף. בנוסף, דחתה השופטת את טענת הנתבעים בנוגע לבעלת הנכס הנוספת, וקבעה כי אין לייחס חשיבות לרצונה מכיוון שגם אם היא מתנגדת לפינוי – אין הסכמה של רוב בעלי הזכויות במקרקעין – ולכן הבעלים של מחציתם זכאית לצו הפינוי שביקשה.
לפיכך, הורתה השופטת לנתבעים לפנות את הנכס תוך שלושה חודשים וחייבה אותם בהוצאות המשפט של התובעת וכן בשכ"ט עו"ד בסך 20,000 שקל.
* עו"ד שלמה מליק עוסק בדיני מקרקעין
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הנו מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין