האב הלווה לזוג 100 אלף דולר, וכמה שנים מאוחר יותר החתים אותם על התחייבות להחזיר לו את ההלוואה. בית המשפט קבע כי הכספים שנתן האב לבנו וכלתו ניתנו בגדר הלוואה, ולכן עליהם להחזירם.
במאי 2011 הגיש האב תביעה בבית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה נגד בנו וכלתו. האב טען שבנובמבר 2006 הוא החתים את השניים על הסכם הלוואה שנתן להם תשע שנים לפני כן בסך 100 אלף דולר, כדי שיוכלו לרכוש בית.
לייעוץ בדיני משפחה
פנו ל- עורך דין משפחה
בהסכם, עליו חתמו הבן והכלה, התחייבו השניים להחזיר את הכסף תוך שישה חודשים ממועד הדרישה של האב.
האב הסביר שחיכה תשע שנים משום שמערכת היחסים של השניים החלה להתדרדר והוא חשש לכספו.
לטענתו, בינואר 2007 הוא דרש מהשניים להשיב לו את ההלוואה, ולאחר שזו לא הוחזרה, הוא נאלץ להגיש נגדם את התביעה.
הבן צידד בטענות האב, וטען כי הוא לא מתכוון להתחמק מלהחזיר את חלקו בהלוואה.
הכלה לא הכחישה שקיבלה את הכספים מחמה, אולם העלתה מספר גרסאות: לפי הראשונה, הכסף ניתן כמתנה, ולכן הם לא אמורים להחזיר אותו.
לפי השנייה, הסכם ההלוואה נחתם רק כי בעלה כפה עליה לחתום עליו וניצל את מצוקתה, לאחר שהבטיח כי בתמורה לחתימתה הוא יבטל את תביעת הגירושין שהגיש נגדה בבית הדין הרבני.
לפי גרסתה השלישית בעלה החתים אותה עליו בשעת לילה מאוחרת מבלי שהבינה על מה היא חותמת. בגרסתה הרביעית היא טענה שחתמה על ההסכם, אך בפועל הסכום שקיבלו השניים היה נמוך בהרבה.
לטענתה, התביעה הוגשה בחוסר תום לב, על רקע הליך הגירושין בינה לבין בעלה.
נבונה ומשכילה
השופטת אילת גולן-תבורי סברה כי הסכם ההלוואה הוא אותנטי – חתום, פשוט וברור, ובו סכום ההלוואה, חתימת הלווים והתחייבותם להשיב אותה בעתיד בהתאם לדרישה תוך ששה חודשים. אי לכך, טענת הנתבעת כי מדובר במתנה, נדחתה.
השופטת האמינה לאב שההלוואה ניתנה מתוך יחסי אמון, וכי בעקבות יחסיהם העכורים של בנו וכלתו ורצונו להבטיח את כספו, הוא החליט להחתים אותם על ההסכם.
השופטת דחתה גם את טענת הנתבעת הנוגעת לנסיבות החתימה על ההסכם, זאת לאחר שהוכח כי למעשה בעת החתימה עדיין לא התנהלו הליכי גירושין בינה לבין בעלה.
כמו כן, ציינה השופטת כי גרסאות הנתבעת לגבי החתימה על ההסכם סתרו אחת את השנייה, במיוחד לאחר שהתברר כי לפני שהנתבעת החזירה את ההסכם לתובע, היא העתיקה אותו בכתב ידה. ההסבר למעשיה רק מבהיר כי היא הבינה על מה היא חותמת ומה משמעות ההסכם.
משכך סברה השופטת גולן-תבורי כי אף על פי שהנתבעת היא אישה נבונה ומשכילה, עדותה לא הייתה מהימנה.
לבסוף השופטת פסקה כי הנתבעים ישלמו לתובע את סכום התביעה בסך כ-530 אלף שקל, אך הדגישה שלא ניתן יהיה לגבות מהנתבעת יותר ממחצית הסכום. אחריותו של הנתבע (הבן) היא להחזיר את המחצית השנייה של החוב, שכן "ככל שיידרשו הליכי גבייה נגד הנתבעים – לא יתאפשר מצב בו יתנער לפתע הנתבע מהחיוב והנטל יפול רק על כתפי הנתבעת, גם ככל שביכולתה יהא בעתיד להיפרע מהנתבע".
הנתבעת תישא בהוצאות המשפט של התובע בסך 7,000 שקל.
- ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין
* עו"ד מירב אזרד עוסקת בדיני משפחה
** הכותב לא ייצג בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין