פסק הדין עסק בתאונה קטלנית שבה נהרגו שני בני אדם לאחר שרכב התנגש בהם מאחור. בימ"ש לתעבורה קבע שנהג הרכב נרדם. בהכרעה של שניים מול אחד, החליטו שופטי במחוזי לזכות אותו, לאחר שסברו כי הדבר לא הוכח מעל לכל ספק סביר.
התאונה התרחשה בתחילת שנת 2012 בכביש 6, בשעת צהריים, סמוך למחלף עין תות. רכב שבו נסעו בני זוג , נסע בנתיב השמאלי לכיוון צפון, האט את נסיעתו, עצר, והמשיך בנסיעה איטית תוך פנייה שמאלה לכיוון "מעבר לרכב ביטחון", המאפשר להסתובב לכיוון דרום.
לשאלות על תעבורה:
פורום תעבורה
באותה שנייה קרה הנורא מכל. רכב אחר הגיע מאחור והתנגש בעוצמה רבה ברכבם של בני הזוג, שהסתחרר שמאלה אל מעקה הבטיחות, ואז נהדף לימין עד שנעצר.
האישה נהרגה במקום. הנהג אושפז ונפטר מפצעיו כמה ימים אחר כך. נהג הרכב הפוגע נפצע בעין ובחזה ושוחרר כעבור יומיים.
לפני כחצי שנה, בית משפט לתעבורה בחדרה הרשיע אותו בגרימת מוות ברשלנות ובעבירה של אי שמירת רווח.
בהתחשב ברשלנותו של נהג הרכב שנהרג ועברו הנקי של הנהג הפוגע, בית המשפט גזר עליו ששה חודשי עבודות שירות, מאסר על תנאי למשך 18 חודשים, ופסילת רישיון לשמונה שנים.
בית המשפט הגיע למסקנה שהנהג לא הבחין ברכב המנוח היא שהוא נרדם. קביעה זו התבססה על דברים שאמר כשנחקר במשטרה: הוא סיפר שנסע לאחר שכיוון מהירות השיוט ל-108 קמ"ש, ו"פתאום התעוררתי בצורה אחרת, לא התעוררתי, פתחתי את העיניים וראיתי בלגן באוטו".
בעקבות ההרשעה הגיש הנהג ערעור בביהמ"ש המחוזי בחיפה, בו טען שהתאונה הייתה בלתי נמנעת. לטענתו, מהנתיב השמאלי הוא לא יכול היה להבחין ברכבם של המנוחים, שפנה שמאלה לכיוון מעבר הביטחון, ללא איתות, ללא אורות מצוקה ותוך אי ציות לתמרורים.
בנוסף, לשיטתו, בית המשפט טעה כשקבע שהוא נרדם לפני התאונה, ללא כל ראיה אובייקטיבית. עצם העובדה שהוא לא זוכר את מנגנון התאונה, אינו מצביע על כך שהוא נרדם.
המדינה טענה, בין היתר, כי נהג סביר חייב לצפות רשלנות של נהג אחר. הסטייה של המנוח מן הנתיב הימני אל הנתיב השמאלי הייתה הדרגתית, ובעקבותיה האטו רכבים אחרים, שנסעו בנתיב הימני הסמוך.
לטענת המדינה, האטה זו הייתה צריכה לעורר אצל המערער את החשד שמשהו לא בסדר.
חוסר בנתונים רלוונטיים
השופט הבכיר יגאל גריל והשופטת ברכה בר זיו סברו כי לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר שהמערער אכן נרדם לפני התאונה.
לדעתם, אמירתו של המערער במשטרה "פתאום התעוררתי בצורה אחרת", אינה מצביעה בהכרח על כך שהוא נרדם, וניתן לייחס אותה גם לעוצמת הפגיעה אותה חווה, כלומר לתיאור ההלם שלו מהסיטואציה.
כמו כן, אפשר גם להניח שהמערער לא בלם או לא סטה, כיוון שלא עמד לרשותו מספיק זמן להגיב, ציינו השופטים והעירו שישנו חוסר בנתונים רלוונטיים, למשל זמן התגובה האפשרי של המערער וזמן הבלימה האפשרי.
בנוסף, לדעת השופטים גם אם נניח שהמערער התרשל, בכל מקרה התנהגותו החריגה והמפתיעה של המנוח ניתקה את הקשר הסיבתי בין רשלנות זו לבין התוצאה הקשה.
לעומת זאת, השופט שמואל ברלינר חשב אחרת. לטעמו, המערער לא שם לב לנעשה בכביש, ועדותו שלו מספיקה על מנת לבסס את אשמתו ולהרשיע אותו, כפי שעשה בית משפט לתעבורה באופן מוצדק ומבוסס.
דעה זו לא התקבלה, כאמור, ובסופו של דבר הוחלט לזכות את המערער.
- ב"כ המערער: עו"ד אמירה רינגר
- ב"כ המשיבה: עו"ד דורית לוי פרנק
* עורך דין אביעד רייפר עוסק בתעבורה
** הכותב לא ייצג בתיק.
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין