השופט מנחם (מריו) קליין דן בתביעה שהגיש הילד החרדי, שנפגע בעינו מאבן שזרקו ילדי בית הספר החילוני הסמוך לעבר בית הספר החרדי השכן. במסגרת ההליך תהה השופט אם אי-פעם נצליח להתגבר על שנאת החינם השוררת בקרבנו וביקש: במקום להפריד, נסו לחבר.
בית הספר "שובו" שבראשון לציון הוא בית ספר דתי-חרדי. עד לפני כמה שנים, בית הספר היה צמוד לבית הספר הממלכתי-חילוני "רמז". בין שני בתי הספר שררה איבה והיסטוריה של קללות הדדיות ויידוי אבנים.
ההתנגשויות החמירו לאחר שבטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל של שנת 2003, בזמן שנשמעה צפירה, שמו לב תלמידי "רמז", שתלמידי "שוב" משחקים כדורגל, צוחקים ונהנים והדבר הכעיס אותם מאוד. שיא הסכסוך בין הצדדים התגלע מספר שבועות לאחר מכן כשנזרקו מבית הספר החילוני אבנים לכיוון בית הספר החרדי ובתוך כך פגעו בילד כבן 12. ב-2010 הגיש הילד תביעה לפיצויים על הנזק שנגרם לעינו בבית משפט השלום בתל-אביב. התביעה הוגשה בין היתר נגד משרד החינוך, עיריית ראשל"צ ובתי הספר "שובו" ו"רמז".
נפצעתם בבית הספר?
פנו ל- עורך דין נזיקין
לטענתו "הכתובת הייתה על הקיר" והנתבעים התרשלו כשלא מנעו את זריקת האבנים. לדעתו הנתבעים היו צריכים לבנות חומה אטומה או להסדיר את שעות ההפסקות של שני בתי הספר כדי שלא יחפפו, וכך יימנע חיכוך בין התלמידים. הוא הוסיף שהעירייה הייתה צריכה להימנע מלבנות בתי ספר צמודים, המופרדים רק על ידי גדר, והייתה צריכה לצפות שהסמיכות תביא ל"מחנות יריבים".
הנתבעים טענו שהם עשו כל שביכולתם כדי למנוע את זריקת האבנים, ולא היו יכולים לצפות את הפגיעה בתובע. נטען גם שהתובע ידע שכבר נזרקו אבנים בעבר ולכן היה צריך להיזהר, ומשלא נזהר האחריות לתאונה חלה גם עליו.
כשל חינוכי מהדהד
השופט ד"ר מנחם (מריו) קליין קיבל את התביעה וחילק את האחריות בין הנתבעים באופן המשקף לדעתו את אשמתם. כך שהנתבעים יצטרכו לשלם לתובע פיצוי כולל בסך 250 אלף שקל בגין הפסדי השתכרות לעתיד, הוצאות רפואיות ונסיעות, כאב וסבל ועזרת הזולת.
עם זאת, השופט דחה בכל תוקף את הצעת התובע לבנות חומה אטומה או להפריד הפסקות. לדעתו, זה פתרון שעלול להנציח את היריבות ולחזק את שנאת החינם ששוררת בלבבות התלמידים הצעירים.
לדעתו, בהתנהלות בתי הספר, העירייה ומשרד החינוך היה כשל חינוכי מהדהד. באופן ספציפי העביר השופט קליין ביקורת חריפה על מנהלות בתי הספר, שבמקום לתת לתלמידים להכיר את השונה, הן המשיכו לייצר בידול בהקמת גדרות והוספת ברזנטים.
השופט תמה "אף אחד לא סבר שאולי יש להפגיש בין הילדים של שני בתי הספר? לערוך היכרות? אולי פעילות חינוכית או כיפית משותפת? ... לחנך לכך שגם "בצד השני" יש בן אדם עם השקפת עולם וערכים שהם לגיטימיים?".
כן שאל השופט האם ההתנהלות נבעה מהפחד להכיר את האחר, שמא נער חרדי ישמע פתאום (כדברי אורי אורבך ז"ל שעמם פתח השופט את פסק הדין) על הביטלס, שלום חנוך, עמוס עוז ועוד, ואולי נער חילוני ישמע על חסידי קרלין, הסטייפלר, החזון איש ועוד.
השופט סיים את פסק דינו בקטע ממסכת יומא לפיו מקדש ראשון חרב מפני עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אבל מקדש שני חרב מפני שנאת חינם, וביקש שנתגבר "על שנאת החינם האוכלת בנו, בדרך לבניית בית המקדש השלישי, בקרוב בימינו ממש".
- ב"כ הצדדים לא צויינו בפסק הדין
* עו"ד אלה ישראלוב-פילוסוף עוסקת בדיני נזיקין וביטוח
** הכותבת לא ייצגה בתיק
*** המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחברת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
אתר המשפט הישראלי "פסקדין"
www.psakdin.co.il
המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.
בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין