רת"ק 15031-04-16 אלקרינאווי נ' אבוסירחאן

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בבאר-שבע מיום 22.3.2016 מפי כב' הרשמת הבכירה ליאורה ויינשטיין (ת"ק 38211-11-15) 

1.המשיב הגיש תביעה בבית משפט לתביעות קטנות להשבת הלוואה אשר לטענתו לקח ממנו המבקש. המשיב טען כי המבקש לווה ממנו 4,000 ₪ בנוכחות שני בניו של המשיב, וזאת כאשר הם נפגשו במקרה בבית קפה ברהט. שם ביקש ממנו המבקש הלוואה בסך 4,000 ₪ והתחייב להחזירם למחרת. המשיב אשר הכיר את המבקש ואת אביו חשב כי המבקש אמין ולכן הלווה לו את הסכום שביקש. מאז אותו היום חלפו שנה וחצי והמבקש טרם השיב לו את ההלוואה. מכאן תבע המשיב את השבת הכספים בסך 4,000 ₪.

2.המבקש מצדו טען, כי לא לווה מן המשיב סכום זה. המבקש ציין כי הוא קישר בין המשיב לעורך דין מסוים לצורך סיוע באשרת שהייה לבת זוגו של בנו של המשיב. הם תאמו להיפגש בבית קפה ושם נמסרו לעורך הדין כספים. אלא שהכספים לא שולמו למבקש, אלא לאותו עורך דין בשם "יוסי" אשר המבקש רק הכיר אותו למשיב. לטענת המבקש, בחלוף מספר חודשים, המשיב אשר לא היה מרוצה מעבודתו של עורך הדין דרש מהמבקש שישיב לו את הסכום ששילם לעורך הדין. לאחר שהמבקש סירב "המציא" המשיב את סיפור ההלוואה.

3.בית המשפט קמא קיבל את גרסתו של המשיב וזאת לאחר ששקל את טיעוני הצדדים, ומצא לנכון להאמין למשיב, אשר עדותו הייתה מהימנה בעיניו, וכך גם עדות בניו. עוד ציין בית המשפט, כי המבקש לא הביא לעדות עד - אחמד אבו גיליון אשר לכאורה יכול היה להעיד לטובתו. נוכח האמור קיבל בית המשפט את התביעה במלואה וחייב את המבקש לשלם למשיב את סכום ההלוואה וכן הוצאות בסך 400 ₪ .

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

4.בבקשת רשות ערעור טען המבקש, כי המשיב לא הוכיח את תביעתו וכי פסק הדין מבוסס על השערות וניתן ללא כל ביסוס ראייתי, שכן לבד מעדויות הצדדים לא היו ראיות נוספות. עוד טען המבקש כי הטענה בדבר ההלוואה מופרכת שכן אין בסיס הגיוני שהמבקש יפנה לאדם שכמעט אינו מכיר; כי המשיב לא הציג עדים אובייקטיביים להוכחות טענותיו; כי המשיב לא נתן הסבר לחלוף הזמן (כ- 4 שנים) מאז מתן ההלוואה - כאשר המשיב טען כי היא ניתנה לשבוע ימים בלבד; וכי היה על בית המשפט לאמץ את הצעת הצדדים להכריע על פי המסורת הבדואית ולהישבע בקוראן.

5.לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט קמא, בכתבי הטענות ובבקשת רשות ערעור מצאתי כי יש לדחות את הבקשה.

6. פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס על התרשמותו הבלתי אמצעית מעדויות הצדדים. בית המשפט קיבל את גרסתו של המשיב לאחר שמצא כי עדותו של המשיב ועדות בניו מהימנה בעיניו. עוד שקל בית המשפט לזכותו של המשיב את העובדה שתבע רק את סכום ההלוואה המקורי ולא דרש תשלום מעבר לכך.

7.בית המשפט ביסס את הכרעתו אף על העובדה שהמבקש לא הביא לעדות את אחמד אבו גיליון אשר לגביו נטען, כי הוא זה שקישר בין המבקש למשיב בעניין עורך הדין, ועל כן יכול היה להעיד לטובתו. נוכח כך שלא הוזמן עד זה על ידי המבקש, הרי חזקה היא כי לו היה מוזמן לעדות היה מעיד לחובת המבקש. עוד ציין בית משפט, כי המשיב הוכיח שהוא מכיר את אביו של המבקש, בניגוד לטענת המבקש כי אינו מכיר אותו על ידי כך שידע את מיקום אוהלו של אבי המבקש. מנגד בית המשפט ציין ביחס לעדותו של המבקש, כי הוא נהג בזלזול בעת עדותו של המשיב.

8.זאת ועוד, הלכה ידועה היא שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים שבעובדה אשר נקבעו על ידי בית המשפט דלמטה [וראו: רע"א 2366/13 דוד פור חביבולה נ' המוסד לביטוח לאומי (14.07.2013)]. והדברים נכונים ביתר שאת כאשר עיקר פסק הדין מבוסס על התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט קמא מן הצדדים וממהימנות העדים.

9.נוכח כל אלו פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס דיו ואין מקום להתערב בו, במיוחד כאשר עסקינן בבית המשפט לתביעות קטנות אשר אינו כפוף לדיני הראיות וסדרי הדין הרגילים, זאת בהתאם סעיף 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

10.עוד נזכור כי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות יהיה ברשות ויינתן אך במשורה (סעיף 64 לחוק הנ"ל) :

"ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור... המחוקק ראה לנכון שלא להעניק זכות ערעור על פסקי הדין של בית המשפט בתביעות קטנות, כחריג לעקרון בדבר הזכות לפנות לערכאת ערעור. בכך הוא גילה את דעתו, שהליכים שראשיתם בבית המשפט לתביעות קטנות אמורים, ככלל, להסתיים עם מתן פסק הדין בערכאה הדיונית ללא הליך של השגה בפני ערכאה גבוהה יותר"

 [רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' אילנה משיח [פורסם בנבו] (20.05.2015)].

11.נוכח כל האמור, מקרה זה אינו נופל בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים מתן רשות ערעור.

 במאמר מוסגר יוער כי לא מצאתי שיש לבקש את תגובת המשיב, זאת בהתאם לסמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד –1984, כאשר המשיב הגיש תגובה לבקשה (זאת אף טרם הפקדת העירבון על ידי המבקש וללא כל הוראה מבית המשפט).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין ומאחר ולא התבקשה על ידי בית המשפט תגובת המשיב אין צו להוצאות.