רע"פ 8466/14 פלוני נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים: י' אלון – נשיא; י' צלקובניק; א' ביתן), בע"פ 24879-02-14, מיום 29.10.2014, בגדרו התקבל חלקית ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד (כב' השופט הבכיר ח' חדש), בת"פ 1749/03, מיום 31.12.2013.

רקע והליכים קודמים

2. נגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן בשנית לבית משפט השלום באשדוד, המייחס לו ולנאשמת נוספת (להלן: הנאשמת) את העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); 260 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין; 260 עבירות של שימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 418 ו-420 לחוק העונשין; ו-260 עבירות של מתן ידיעה כוזבת על מנת להשיג לאחר אשרת כניסה לישראל, לפי סעיף 12(א) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

3. מעובדות כתב האישום עולה, כי בשנים 2001-2000, שימש המבקש כמנהל ובעל מניות בחברה, אשר סיפקה שירותי כוח אדם בתחום הסיעוד (להלן: החברה), והנאשמת היתה בעלת חברה לשירותי כוח אדם ברומניה. באותה תקופה, משרד הפנים הנפיק אשרות כניסה לישראל עבור עובדים זרים בתחום הסיעוד, אך זאת רק כאשר התקבל כתב התחייבות, מטעם הנזקק הסיעודי וחברת כוח האדם, אשר דאגה להבאת העובד הזר לארץ, כי העובד יועסק כעובד סיעודי עבור אותו נזקק. במהלך שנת 2000, קשרו המבקש והנאשמת קשר לקבל במרמה אשרות כניסה לישראל עבור עובדים זרים, שתושגנה על-ידי הצגת החברה ככזו אשר מטפלת בהבאתם ארצה של עובדים זרים עבור נזקקים סיעודיים, ומפקחת על עבודתם של עובדים אלה לאחר הגעתם. כל זאת, שעה שהשניים ידעו, כי אין כל קשר בין החברה, מצד אחד, לבין הנזקקים והעובדים הזרים, מהצד השני, ואין כל כוונה שהחברה תפקח על העובדים הזרים לאחר הבאתם ארצה. המבקש והנאשמת הגישו למשרד הפנים כתבי התחייבות כוזבים, בצירוף מסמכים מזוייפים כמפורט להלן: מסמכים המתיימרים להיות ייפויי כוח, אשר מייפים את כוחה של החברה לפעול עבור נזקקים סיעודיים החתומים על מסמכים אלה; מסמכים המתיימרים להיות היתרים של שירות התעסוקה לגבי הנזקקים; וכן, אישורים על ביטוחים רפואיים עבור העובדים. במהלך השנים 2001-2000, נתקבלו על-ידי משרד הפנים 260 אשרות כניסה לישראל, אשר נתבקשו על-ידי החברה, עבור 260 עובדים זרים, והעובדים נכנסו לישראל. עבור כל אשרה שהתקבלה, שילמה הנאשמת למבקש סכום הנע בין 200 ל-300 דולר ארה"ב, במזומן.

4. המבקש כפר בבית משפט השלום במיוחס לו בכתב האישום, בטענה כי לא היה מודע לזיוף היתרי שירות התעסוקה, ולכן הוא לא עשה, ממילא, שימוש בהיתרים אלו מתוך כוונה לקבל דבר במרמה. המבקש הוסיף וטען, כי הוא לא עמד בקשר עם העובדים, לא טיפל בתהליך הבאתם ארצה, ובכלל זה, לא הגיש את הטפסים למשרד הפנים. לטענתו, כל שעשה היה לחתום, במישרין או באמצעות עובדות בחברה, על כתבי ההתחייבות. לבסוף, טען המבקש כי האמין שהנאשמת אכן מטפלת בנושא והיא אחראית לעבודת העובדים הזרים אצל הנזקקים, ולמעשה הוא נוצל על-ידה, על מנת לשמש כ"פרונט", עבור הבאת עובדים זרים לישראל שלא כדין.

1. לאחר ניהול משפט הוכחות ממושך, הרשיע בית משפט השלום את המבקש, ביום 22.10.2013, בעבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע; 249 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (מתוך 260 עבירות שיוחסו לו, כאמור, בכתב האישום); 249 עבירות של מתן ידיעה כוזבת על מנת להשיג לאחר אשרת כניסה לישראל (מתוך 260 עבירות); וב-2 עבירות בלבד של שימוש במסמך מזויף בכוונה לקבל דבר, בנסיבות מחמירות (מתוך 260 עבירות).

ביני לביני, המבקש הודה והורשע, ביום 27.11.2013, בעבירות שיוחסו לו בכתב אישום נוסף, כמפורט להלן: 3 עבירות של ניהול פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה), וכן 3 עבירות של השמטת הכנסה מתוך דו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה. על-פי עובדות כתב האישום, נמנע המבקש מלדווח על הכנסותיו שנבעו מקבלת היתרי הכניסה לישראל עבור העובדים הזרים, כמפורט בכתב האישום הראשון, בדוחות המס השנתיים שהגיש לרשויות המס.