1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 15.9.2014 של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 40940-04-14, כב' השופטים א' פרקש, מ' י' הכהן ו-א' דראל), בגדרו התקבל ערעור המשיבה ונדחה ערעור שכנגד מטעם המבקשים על פסק דינו מיום 26.3.2014 של בית משפט השלום בירושלים (ת"א 12049/08, כב' השופט מ' בורשטין).
רקע
2. בשנת 2008 נפטר חסן מוחמד דבאבסה ז"ל, יליד 1964 תושב האזור, כתוצאה מפגיעות שנגרמו לו בתאונת דרכים. בעקבות כך הגישו המבקשים, כיורשים וכתלויים במנוח, תביעת פיצויים לבית משפט השלום נגד מספר גורמים ובהם קרנית - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן:המשיבה). בין הצדדים לא הייתה מחלוקת כי על המשיבה לפצות את המבקשים, ואולם, הצדדים היו חלוקים לגבי אופן חישוב הפיצוי, כאשר בין היתר ניטש ויכוח לגבי בסיס השכר של המנוח ממנו ייגזרו הפיצויים ובאשר לסכומי הפיצוי שיש לפסוק למבקשים בגין ראשי הנזק השונים, בהם ראש הנזק של אבדן שירותי אב ובעל.
3. בפסק דינו של בית משפט השלום נאמר, כי ככלל, כשעסקינן בתושב האזור אשר לא הוכחו יכולות ההשתכרות שלו וסיכוייו לקבל אישור עבודה בישראל, בסיס השכר ממנו ייגזר הפיצוי יהא השכר הממוצע בשטחי יהודה ושומרון, קרי בין 2000 ל-2200 ש"ח. ואולם נקבע, כי במקרה דנא הונחה תשתית ראייתית לגבי שכרו של המנוח בפועל, ועל כן יש לפסוק את הפיצוי על-פיה. בהקשר זה, נאמר כי המנוח הוכיח כי הוא הועסק כדין בישראל למעלה משמונה-עשרה שנים, וכי כעולה מהעדויות ומהראיות, שכרו הממוצע בתקופה זו עמד על 3,300 ש"ח. על יסוד כך נקבע בסיס השכר, וממנו נגזר הפיצוי למבקשים בגין הפסד שכרו של המנוח ב"שנים האבודות". בנוסף נפסק, כי ישולמו למבקשים פיצויים בגין כאב וסבל בסך 48,700 ש"ח, הוצאות קבורה בסך 8,000 ש"ח, ופיצויים בגין אובדן שירותי אב ובעל בסך 250,000 ש"ח. סכום אחרון זה נקבע בהתבסס על ההלכה שהותוותה בע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (30.5.2010) (להלן: פרשת מרמש), ממנה עלה לכאורה, כי ככלל, הפיצוי בגין ראש הנזק של אבדן שירותים יהא בטווח שבין 300,000-200,000 ש"ח. יצוין כי מסכומי הפיצוי המפורטים נוכו סכומים שנקבעו לזכות המבקשים כתגמולי המל"ל. עוד יצוין, כי לזכות המבקשים נפסקו הוצאות משפט בשיעור 13 אחוזים מסכום הפיצוי הכולל.
4. לבית המשפט המחוזי הוגשו ערעור (מטעם המשיבה) וערעור שכנגד (מטעם המבקשים). המשיבה טענה, כי בסיס השכר שנקבע על-ידי בית משפט השלום שגוי, וכך גם הקביעה לגבי ראש הנזק של אבדן שירותי אב. בערעור שכנגד טענו המבקשים כי בסיס השכר שנקבע הוא נמוך מדי, זאת בצד טענות נוספות שעניינן בהגדלת סכום הפיצוי שנקבע. כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה ודחה את ערעורם הנגדי של המבקשים. ראשית נפסק, כי בסיס השכר שנקבע בפסק דינו של בית משפט השלום אינו מתיישב עם התשתית הראייתית שנפרשה, ממנה עולה, כי ממוצע שכרו בפועל של המנוח נמוך מזה שנקבע. לפיכך נפסק כי בסיס השכר יועמד על סך של 2,400 ש"ח. שנית נפסק – וזה העיקר לעניין הבקשה דנא – כי קביעת בית משפט השלום לעניין סכום הפיצוי בגין אובדן שירותי אב ובעל שגויה, זאת משום שהיא אינה נותנת ביטוי לשוני הקיים בין עלויות העזרה במדינת ישראל לבין אלו שבשטחים. זאת תוך שהוטעם, כי במקרה דנא אין מקום להתבסס על ההלכה שנקבעה בפרשת מרמש, שכן אין להקיש ממנה לסכומי הפיצוי שיש לשלם לניזוקים שאינם תושבי ישראל. לפיכך הועמד הפיצוי בראש נזק זה על 100,000 ש"ח. כן נפסק, כי המבקשים יישאו בהוצאות משפט לטובת המשיבה בסך 20,000 ש"ח.
5. על החלטת בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים את בקשת רשות הערעור דנא, כאשר הבקשה מופנית אך ורק כלפי הקביעה העוסקת בראש הנזק של אובדן שירותי אב ובעל. לטענת המבקשים, קביעה זו בטעות יסודה, שכן "המדובר בפיצוי אוניברסאלי, שאיננו מושפע משיקולים טריטוריאליים, לאומים או דתיים. לכן, בית המשפט איננו נדרש ואיננו צריך לשום פיצוי זה על בסיס התחליף של אב המשפחה, שהלך לעולמו". ודוק, לעמדת המבקשים, הפיצוי בגין "אבדן השירותים" הוא פיצוי אשר דומה במהותו לפיצוי הניתן בגין כאב וסבל (פס' 4 לבקשה), ולא פיצוי שמחושב רק לפי הנזק הממוני שנגרם למשק הבית. לכן, פיצוי זה לא אמור להיות מושפע מכל שיקול גיאוגרפי, מגדרי וכו', והוא אמור להיות זהה כאשר מדובר בתושב ישראל או בתושב השטחים. מתוך כך מובן, כי אין לשקול בגדר קביעת הפיצוי בראש נזק זה שיקולים כגון השוני בין רמת השכר הנהוגה במדינת ישראל לבין זו הנהוגה בשטחים, או שיקול שעניינו השוני בעלויות השירותים למשקי הבית. המבקשים מדגישים כי מדובר בטעות משפטית המובילה להפלייתם, והיא יורדת לשורשו של עניין, באופן המצדיק מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" .
דיון והכרעה
6. דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בקבלת תשובת המשיבה. הבקשה אינה מעוררות כל שאלה הלכתית חדשה, עקרונית או כללית, ולפיכך היא אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). הלכה למעשה, טענות המבקשים תחומות לשאלת סכום הפיצוי שייפסק לזכותם, וטענות מסוג זה, כידוע, אינן מצדיקות עיון של ערכאה שיפוטית שלישית באותו הנושא, אלא אם מדובר במקרה קיצוני וחריג אשר ניכר כי נפלה בו טעות בולטת ומהותית בקביעת הפיצוי, במובחן מענייננו (השוו:רע"א 5905/12 בן דאהוד נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פס' 5 (19.9.2012); רע"א 1250/13 חנייפס נ' פלונית, פס' 7 (28.4.2013)).
7. זאת ועוד – אף לגופו של עניין לא מצאתי טעם בטענת המבקשים.