המשנה לנשיא
מ' נאור:
1. המערערות הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה על סך 2,687,000 ש"ח נגד הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה ונגד מדינת ישראל, הנוגעת לצו הריסה שבוצע על ידי הוועדה המחוזית בכפר נופש אותו הפעילו המערערות. לאחר גלגולים שונים שאין צורך לפרטם, נדחתה התביעה על הסף. בפסק דין (הנושא את הכותרת "החלטה") מיום 29.12.2010 (השופטת א' נחליאלי-חיאט) נקבע כי אין לדון בתיק לגופו מחמת סופיות הדיון. בית המשפט הוסיף, בבחינת למעלה מן הצורך לשיטתו, כי היה מקום לסלק את התביעה על הסף גם מהטעם שרק במקרים קיצוניים של רשלנות בוטה ניתן להגיש תביעת נזיקין נגד המדינה בגין מחדלים של נושא משרה שיפוטית.
2. אומר כבר כאן כי לשיטתי אין צורך בפירוט כלל ההליכים בתיק זה. סיפור המעשה בקצרה הוא שביום 21.1.1997 הורשעה המערערת 1 במסגרת ת"פ 868/95 (שלום חדרה), לאחר הסדר טיעון, בעבירה של בניה ללא היתר לפי חוק התכנון והבניה בכפר הנופש במכמורת ונגזר עליה לשלם קנס וכן להרוס בעצמה את המבנים בתוך 36 חודשים מיום מתן גזר הדין אלא אם יהיה לה עבורם היתר כדין. עוד נקבע כי אם המערערת 1 לא תהרוס את המבנים כפי שנקבע תהרוס אותם הועדה המקומית לתכנון ולבניה חדרה בתוך 3 חודשים נוספים. להליך נגד המערערת 1 ב-ת"פ 868/95 נתייחס להלן כאל ההליך הפלילי הראשון. עד שנת 2001 לא הושגו היתרי בנייה אך צו ההריסה לא בוצע.
3. ביום 6.8.2001 הוגש לבית משפט השלום בחדרה כתב אישום נוסף נגד המערערות ומנהליהן במסגרת ת"פ 4011/01 (להלן: ההליך הפלילי השני), שם הואשמו באי ביצוע צו ההריסה שנקבע בהליך הפלילי הראשון, בבניה נוספת ללא היתר ובהמשך בניה בניגוד לצו מינהלי להפסקת עבודת הבניה. במסגרת גזר הדין בהליך הפלילי השני שניתן ביום 1.2.2006 קבע בית משפט השלום כי "באשר למבנים נשוא פסק הדין בתיק 868/95 [ההליך הפלילי הראשון], הרי ניתנת ארכה לועדה המחוזית לבצע את הריסת המבנים תוך 90 יום מהיום ותוך החלת הוצאות ההריסה על [המערערת 1]". לחלק זה בגזר הדין במסגרת ההליך הפלילי השני יש משמעות רבה להמשך התפתחות ההליכים כפי שיפורט מיד. מכל מקום, על פסק הדין בהליך הפלילי השני הגישו המערערות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 747/06). כאן המקום להדגיש כי בפסק הדין בערעור לא בוטל אותו חלק בגזר הדין שאיפשר לוועדה המחוזית לבצע את הריסת המבנים.
4. בסופו של דבר, ולאחר אורכות שונות שניתנו בין בהסכמה, במסגרת הערעור, ובין בהחלטות שיפוטיות בבית משפט השלום בחדרה, בוצע צו ההריסה על ידי הוועדה המחוזית ביום 11.6.2007.
5. כתב התביעה שלפנינו מלא טענות כרימון נגד המשיבות (הנתבעות) ובלשון משתלחת שאין לה מקום, על ביצוע צו ההריסה. אעיר במאמר מוסגר כבר עתה כי אין לשכוח כי את צו ההריסה משנת 1997 צריכה הייתה לבצע המערערת 1. ביצוע הריסה על ידי הרשויות הוא רק במקרה שהמערערות חדלו מלעשות את המוטל עליהן. ואכן, בסיכומים לפנינו טענו המשיבות כי המערערות הן שבנו שלא כחוק והן שהיו צריכות לבצע את ההריסה כך שאין לאפשר ש"חוטא ייצא נשכר". כמו כן נטען על ידן כי ההריסה ממילא לא גרמה לנזק שהרי מדובר היה בבנייה לא חוקית שהמערערות היו צריכות להורסה (ראו סעיפים 20,21 לסיכומי המשיבות). אלו הן טענות כבדות משקל אך לא אקבע לגביהן מסמרות ולא ארחיב בעניין כיוון שלא על כך השתית בית משפט קמא את דחיית התביעה על הסף. אומר עם זאת כי זהו בהחלט חומר למחשבה, במקרה הצורך בעתיד.
נחזור אפוא לתביעת המערערות שעניינה כאמור הריסת המבנים. אזכיר, בלי כוונה למצות, חלק מהטענות שהעלו המערערות בתביעתן: נטען כי הארכה לביצוע צו ההריסה ניתנה לוועדה המחוזית, בעוד היא הייתה צריכה להיות מסורה לוועדה המקומית; נטען כי קודם להחלטות ארכה שונות לא ניתנה לצדדים אפשרות לטעון את טענותיהם, כי הארכות היו צריכות להינתן במסגרת ההליך הפלילי הראשון ולא במסגרת כל הליך אחר, כי ניתנו אורכות בלי לתת למערערות הזדמנות להישמע, ועוד ועוד. על רוב הטענות, פרט לנושא הארכה האחרונה שניתנה עליה אעמוד מיד - לא ראיתי מקום להתעכב. הסיבה לכך היא שמקובלת עלי לחלוטין עמדתו של בית המשפט המחוזי לפיה לגבי כל הטענות הללו צריכות היו המערערות לנקוט בדרך המלך של הגשת ערעור ולא בדרך של הגשת תביעה בדיעבד. הארכה הלפני אחרונה ניתנה על ידי בית משפט השלום ביום 6.2.2007 (נספח כ"ו לכתב התביעה). המערערות אינן חולקות שידעו על ארכה זו, כפי שעולה בבירור ממכתב בא כוחן לבא כוח הוועדה המחוזית מיום 8.2.2007. ככל שהיו למערערות טענות כנגד החלטה זו, כמו, למשל, שלא ניתנה להן הזדמנות להישמע, היה עליהן להגיש בקשת ביטול או ערעור.
בצדק קבע בית המשפט המחוזי בענייננו:
"שזור כחוט השני מהחומר שלפני כי [המערערות] בחרו שלא לעתור לביטול החלטת ההריסה, ולא לערער על עצם מתן ההחלטה ועל הסמכות לתת אותה, ובמקום למצות את זכויותיהן בדרך שהדין מאפשר, קרי הערעור או בקשת הרשות לערער, המתינו עד ההליך הזה ומבקשות עתה לבסס תביעתן על יסוד הטענה לפיה החלטת ההארכה בטלה מעיקרא" (ההדגשות הוספו - מ"נ).
ובהמשך הדברים:
"אכן תביעת [המערערות] היא תביעה כספית, אלא שכדי לבסס את הטענה יש לקבוע תחילה מימצא שעקרו הוא ביטול ההחלטות החלוטות וקביעה כי הן בטלות מעיקרן וכי ניתנו בחוסר סמכות בולט - אלא שכבר נקבע אחרת ומכל מקום לא הושג עליהם בערכאה המתאימה, בהליך הנכון ובעת המתאימה ולפיכך [מ]תקבלת טענת הסילוק על הסף מחמת עקרון סופיות הדיון אותה ראיתי לקבל כמוסבר לעיל".
6. על כן, ככל שעסקינן בהשתלשלות העניינים עד הארכה הלפני אחרונה - תמימת דעים אני עם הערכאה הראשונה ומטעמיה שהרי "הלכה היא כי כאשר המחוקק מתווה דרך מסוימת להתדיינות, תתנהל ההתדיינות בדרך שנקבעה" (ע"א 4232/10 עזבון המנוח כנעאן ז"ל נ' יחיה, פסקה 21 (טרם פורסם, 16.6.2011) והאסמכתאות שם) ובדיוק כפי שנקבע שם "משלא ניצלו המערערים את זכות הערעור שהייתה נתונה להם ולא פעלו בדרכים המקובלות, מנועים הם עתה מלהעלות טענות". כל כך כאמור לגבי כל ההליכים ועד לארכה הלפני אחרונה - דהיינו הארכה מיום 6.2.2007. ואולם, מרוב עצים אין רואים את היער. מעיון מדוקדק במסמכים מסתבר כי התנהלו בעניין הליכים נוספים שסופם בהארכה נוספת שניתנה על ידי בית משפט השלום ביום 12.4.2007. לארכה אחרונה זו לא התייחס בית משפט קמא, בוודאי לא מפורשות. זוהי הארכה האחרונה שבמהלכה בוצע צו ההריסה.
7. לגבי הארכה האחרונה השאלה שאין לה מענה עובדתי בפסק הדין היא האם ניתנה למערערות אפשרות לטעון כנגדה, או שלמצער - ידעו הן אודותיה, ואם לאו - מהי השלכת הדברים על תביעתן. ואלה העובדות הצריכות לעניין לגבי שאלות אלה ככל שהן משתקפות מהחומר המונח לפנינו: ההארכה הלפני אחרונה ניתנה כאמור ביום 6.2.2007 ודובר בה על ארכה של 90 ימים נוספים (נספח כ"ו לכתב התביעה). החלטה זו הייתה כאמור ידועה למערערות (נספח כ"ז לכתב התביעה). בשלב זה פעלו זרים להליך בניסיון לעכב את ביצוע צו ההריסה. כך, ביום 23.3.2007 הגישה לבית משפט השלום בחדרה קבוצת מתגוררים בכפר הנופש בקשה מטעמם לעיכוב ביצוע צו ההריסה (נספח ז' לכתב התביעה). בכותרת הבקשה נרשם מספרו של ההליך הפלילי השני (4011/01) וכן מספרו של ההליך הפלילי הראשון (868/95). בית המשפט בהחלטה שבכותרתה הופיע מספרו של ההליך הפלילי השני קבע כי בשלב זה צו ההריסה יעוכב וכי הבקשה תובא לדיון. כמו כן הורה בית המשפט כי "המזכירות תפתח תיק ב"ש, מאחר והצדדים בתיק זה אינם זהים לתיק העיקרי" (נספח ח' לכתב התביעה). ואכן, הדיון בבקשת המתגוררים בכפר הנופש לעיכוב ביצוע צו ההריסה התנהל במסגרת תיק שמספרו ב"ש 1479/07 שהמערערות לכאורה לא היו צד לו. בסופו של יום נדחתה בקשתם של המתגוררים בכפר הנופש בהחלטה מיום 10.4.2007 (נספח י' לכתב התביעה), אך נקבע כי בשל חג הפסח יבוצע הצו לא לפני 29.4.2007. הדבר גרר בקשת ארכה נוספת מצד הפרקליטות שהוגשה בפקסימיליה ביום 12.4.2007 (נספח כ"ח לכתב התביעה). ככל שהדבר עולה מהמסמכים שבפנינו, בקשת הפרקליטות הוגשה במסגרת תיק ההליך הפלילי השני (ת"פ 4011/01). המערערות טענו בכתב התביעה כי לאחר שהוגשה בקשה זו המערערות לא קיבלו התראה על הכוונה לבצע הריסה אך נודע להן ביום 5.6.2007 מעובד בכפר הנופש כי נמסר לשוכרים בכפר הנופש שבדעת הוועדה המחוזית להוציא את צו ההריסה לפועל. בנסיבות אלה, כך נטען, המערערות "ביקשו מבא כוחן, לבדוק האם בת.פ. 4011/01 קיימת החלטה שהעניקה ארכה לביצוע צו ההריסה הישן אל מעבר לתאריך האחרון הקודם שהיה" וכי הן נוכחו ש"אין בת.פ. 4011/01 ארכה נוספת" ולכן הן "לא ראו קושי בעניין" כאשר "לא הייתה זו הפעם הראשונה שהודעות מסוג זה נמסרו לדיירים, ולא בוצעה הריסה". המשיבות לעומתן צירפו לכתב ההגנה החלטה של בית משפט השלום מיום 12.4.2007 המקבלת את הבקשה ומעניקה כמבוקש ארכה נוספת של 90 ימים (ראו נספחים ב1 ו-ב2 לכתב ההגנה). על פני ההחלטות שבפניי לא נראה כי התבקשה תגובת המערערות לבקשת הארכה האחרונה וגם אין זה ברור האם המערערות ידעו "בזמן אמת" על ההחלטה מיום 12.4.2007 שהעניקה ארכה כמבוקש. טעם הדבר הוא שההחלטה מיום 12.4.2007 אינה נושאת את מספרי ההליכים הפליליים שהתנהלו נגד המערערות אלא היא נושאת את המספר "ב"ש 1479/07" שזהו כזכור ההליך שנפתח בעקבות בקשתם של המתגוררים בכפר הנופש, הליך שהמערערות לכאורה לא היו צד לו. להשלמת התמונה אציין כי ביום 5.6.2007 כתב בא כוח המערערות לוועדה המחוזית כי נודע למערערות מעובד בכפר הנופש כי בכוונת הוועדה להרוס בימים הקרובים מבנים במתחם. בא כוח המערערות הוסיף וטען במכתבו כי הוועדה המחוזית אינה רשאית לבצע פעולות הריסה וכי אם תעשה כן יפעלו המערערות לשמירת זכויותיהן המשפטיות. כאמור, ההריסה בוצעה לבסוף ביום 11.6.2007, דהיינו בתוך תקופת הארכה שניתנה בהחלטה מיום 12.4.2007.
8. הנה כי כן, לגבי כל ההחלטות, לרבות ההארכה הלפני האחרונה אין מחלוקת כי המערערות היו יכולות לפעול במסלולים הקבועים בדין ולהגיש ערעור, בקשה לביטול וכיו"ב. לכן, לגבי כל אלו בצדק נדחתה התביעה על הסף. ואולם, לכאורה, על פי הנתונים שבתיק לא ניתן לקבוע כי גם לגבי הארכה האחרונה יכולות היו המערערות לערער או לבקש ביטול של ההחלטה שניתנה לכאורה בהעדרן. גם לא ניתן לקבוע על יסוד הנתונים הקיימים בתיק בשלב זה כי המערערות ידעו על ההחלטה. אשר על כן, על פי הנתונים הקיימים בתיק בשלב זה טעמיו של בית המשפט לדחיית התביעה על הסף בהיעדר השגה בפני הערכאה המתאימה ובמועד אינם עומדים לכאורה ככל שעסקינן בהארכה האחרונה שניתנה. העניין מצריך בירור עובדתי נוסף. גם אם יסתבר כי המערערות לא ידעו על הארכה הנוספת, תישאל השאלה מה המשמעות המשפטית של הדבר ובפרט בשים לב לכך שאת הארכה הלפני אחרונה לא תקפו המערערות, ולא בקשו לבטלה אף שידעו עליה. כמובן שיוותר עוד לדון במידת הצורך גם בטענת החסינות שהעלו המשיבות. סוגיות נוספות שיוותרו לכאורה עוד לדיון במידת הצורך הן האם כלל נגרם למערערות נזק והאם הן יכולות לטעון כנגד הריסה שבוצעה על ידי הרשות שלכאורה היה עליהן לבצעה בעצמם לפי צו שלכאורה לא בוטל מעולם. כך גם אין זה ברור האם המערערות יכולות להעלות טענות כנגד ההריסה שבוצעה כאמור ביום 11.6.2007 כאשר במהלך ההליך הפלילי השני עוד ביום 26.12.2005 טענו המערערות מפורשות כי כל מה שנבנה "לא קיים בשטח, נהרס. אין עוד מה להרוס" (ראו והשוו רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 (2005)). למותר לציין כי בכל אלו אינני מביעה כל עמדה וטענות הצדדים כמובן שמורות להם. אינני סבורה שלעת הזו ניתן להשתית על בסיס עניינים אלה או חלקם החלטה של מחיקה על הסף שהרי עניינים אלה טרם לובנו, ובית המשפט השתית כזכור את החלטתו על טעמים אחרים.
9. על כן, אם תישמע דעתי, נדחה את רוב טענות המערערות בשל מניעות מלהעלותן בדרך בה העלו אותן ובלשון אחרת - בשל עקרון סופיות הדיון. בצד זה נקבע כי באשר לטענות הנוגעות לארכה האחרונה (הארכה מיום 12.4.2007) יתקבל הערעור, והתביעה ככל שהיא נוגעת לאורכה זו בלבד לא תידחה על הסף בשלב זה תוך שמירת זכותן של המשיבות לטעון למחיקה על הסף גם לגביה לאחר ליבון השאלות הצריכות הכרעה בהקשר זה, כמפורט לעיל. אציע אפוא לחבריי לאשר את החלטת בית המשפט המחוזי בכפוף לכך שעניין הארכה האחרונה יוחזר לבית המשפט המחוזי שידון בעניין והוא יחליט בעניין סדרי הדין כחוכמתו. עוד אציע, נוכח המסקנה אליה הגעתי, שלא לחייב בהוצאות.
המשנה לנשיא
השופטת א' חיות:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת