השופט ח' מלצר:
1. עתירה זו ענינה בפסקי דין של בתי הדין הרבניים - המשיבים 2 ו-3, שדנו בחלוקת הרכוש בין העותר לבין המשיבה 1 (להלן: המשיבה), שהיו נשואים זה לזו והתגרשו.
להלן נפרט את העובדות הרלבנטיות להכרעה, כפי שהן נלמדות מן החומר שבפנינו.
2. העותר והמשיבה נישאו זה לזו בתאריך 2.6.1985 בדרום אפריקה, ארץ הולדתה של המשיבה ומקום מושבה טרם שהכירה את העותר, אזרח ישראלי (שהיה באותו זמן חבר קיבוץ), אותו פגשה בעת שהגיעה לישראל ושהתה בקיבוצו. מספר ימים לפני נישואיהם חתמו הצדדים על הסכם ממון (בדרום אפריקה) בפני נוטריון דובר עברית ואנגלית ובהסכם זה החילו הפרדה רכושית בין הצדדים. בשנת 1988 נרכשה דירה בכפר סבא שבה גרו העותר והמשיבה. כעולה מפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי הנכבד בנתניה, מקור הכספים לקניית הדירה היה מסב4 של המשיבה. דירת המגורים גם נרשמה רק על שם המשיבה. מעבר לכך, לעותר ולמשיבה היו חשבונות בנק שבהם נצברו חסכונות אשר חלקם היו רשומים רק על שם המשיבה, חלקם היו רשומים רק על שם העותר וחלקם היו משותפים.
בשלב מסוים החליטו הצדדים להתגרש ובעקבות דיון בבית הדין הרבני האזורי בנתניה הם הסכימו כי קודם כל יתגרשו ולאחר מכן יידונו בבית הדין הרבני כל ענייני הרכוש שביניהם. במסגרת זו טען העותר כי אין כל תוקף להסכם הממון- שאת דבר קיומו לא מסר בתחילה כלל לבית הדין - וזאת מטעמים שונים שפירט בטענותיו.
3. בפסק דינו, סקר בית הדין הרבני האזורי הנכבד את טענות הצדדים ואת מקורות הדין הרלבנטיים להכרעה ולבסוף קבע כי אף אם תתקבל הטענה של העותר כי אין תוקף להסכם הממון שנחתם בינו לבין המשיבה, הרי שהבעלות בדירת המגורים היא של המשיבה, שכן הכספים למימון רכישת הדירה הועברו למשיבה על ידי סב4 לחשבון הרשום על שמה, ולא הוכח על ידי העותר כי היתה בהעברה זו כוונה לתת מתנה גם לו, או כי הכספים שהשקיע הוא בדירה (לשיפוצים ולתוספות) יש בהם כדי לשנות מן המסקנה האמורה. בית הדין הרבני הנכבד דן באריכות גם בטענות כספיות אחרות של הצדדים, אך מכיוון שעתירה זו שלפנינו מתמקדת בדירת המגורים לא נרחיב לגבי יתר הטענות.
4. על פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בנתניה הגיש העותר ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בערעורו העותר חזר על עיקר טענותיו לגבי דירת המגורים ולגבי אי תחולתו של הסכם הממון. בית הדין הרבני הגדול קבע, בתאריך 1.3.2009, כי אין די בהוכחת חיים משותפים ובמאמץ משותף כדי לקבוע חזקת שיתוף בדירת המגורים, אפילו בשים לב לנטל ההוכחה המופחת החל בהקשר לדירת מגורים.
5. בעתירה שב ומעלה העותר, שהשתהה מאוד בהגשת העתירה, את הטענות שהציג כבר בפני בתי הדין הרבניים הנכבדים הנ"ל. העותר טוען כי בית הדין הרבני הגדול שגה בפרשנות הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) וטעה בכל הנוגע לתוקפו של הסכם הממון שנחתם בין הצדדים לפני הנישואין. העותר שב וטוען כי אין להסכם הממון שנערך בינו לבין המשיבה 1 כל תוקף. העותר מוסיף וגורס כי ראוי היה במקרה זה לפסוק בהתאם להוראות סעיף 8 לחוק יחסי ממון המאפשר עריכת שינויים בדפוסי איזון המשאבים הקבועים בחוק. לבסוף טוען העותר כי פסקי הדין מובילים לתוצאה אבסורדית שלפיה כספים שקיבל העותר לפני הנישואין - חל עליהם משטר השיתוף, ואילו דירת המגורים - שייכת למשיבה בלבד.
6. המשיבה, שתגובתה לעתירה התבקשה, טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי כבד, ומאחר שהסעד המבוקש בה כוללני ולא ממוקד וכן מחמת אי ניקיון כפיים. אשר לשיהוי, המשיבה מציינת כי חלפו כשנה וחצי מאז שניתן פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול ועד להגשת העתירה, ובכך יש משום שיהוי שמצדיק את דחייתה. המשיבה מציינת כי הסברו של העותר ביחס לשיהוי, לפיו לא יכול היה לממן את המשך ייצוגו המשפטי - כשהוא לא מלווה במסמכים המעידים על פניות כלשהן לעורכי דין - הוא מחוסר בסיס. עוד טוענת המשיבה כי עתירתו של העותר איננה ממוקדת מבחינה משפטית וכי העותר מציין שוב ושוב שפסקי הדין שניתנו על-ידי בתי הדין הרבניים מנוגדים לדין ולפסיקה, מבלי שהוא מסביר במה דברים אמורים בדיוק. עוד טוענת המשיבה כי העותר מציג בעתירתו תמונה עובדתית לא מלאה וחסרה פרטים חשובים רבים וגם בכך יש טעם מספיק לדחיית העתירה על הסף. לגוף הדברים סומכת המשיבה ידיה על פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול ומדגישה כי מדובר בניסיון לערער על פסק הדין, ואין בעתירה כל ביסוס לעילת התערבות בפסק דין של הערכאה המוסמכת.
7. העותר ביקש להשיב לתגובת המשיבה הנ"ל ובתשובתו זו הסביר כי המשיבה ניסתה בתגובתה להטות את הדיון "לפרטים הקטנים והשוליים" (סעיף 1 לתשובתו) ולא התייחסה לשאלה העיקרית העולה מן העתירה, והיא האם ניתן והאם צודק להתעלם כליל מזכויות העותר בדירת המגורים. העותר שב והעלה בתשובתו את הטענות שאותן פירט כבר בעתירה והדגיש אילו מטענותיו לא זכו לגישתו להתייחסות בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים, מושאי העתירה.
8. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הגענו למסקנה שדין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילה וזאת מעבר לשיהוי הכבד שבו לוקה העתירה ולאי הדיוקים המאפיינים אותה, בשל הצגה חלקית של העובדות. נבהיר הדברים להלן.
9. כידוע, בית משפט זה איננו יושב כערכאת ערעור על החלטות של בתי הדין הרבניים והתערבותו בהחלטותיהם מצומצמת למקרים חריגים המצדיקים זאת, דוגמת חריגה מסמכות או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי (ראו: בג"ץ 323/81 וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד לו(2) 733, 739-738 (1982); בג"ץ 1923/91 רוזנצוויג נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד מו(2) 1 (1991); בג"ץ 10250/09 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 23.2.2010)). המקרה שלפנינו אינו בא בגדרי אותם חריגים, שהרי אין כאן כל טענה לגבי התקיימות העילות הנ"ל, מה גם שהשגות העותר לגופן כבר נבחנו על ידי בתי הדין הרבניים ונמצאו כבלתי מוצדקות. בהקשר זה יובהר עוד כי אין הכרח שהערכאה המבררת, או ערכאת הערעור, תידרשנה באריכות לכל טענה וטענה שמעלה בעל דין ודי, ככלל, בהנמקה תמציתית ביחס לעיקרי הדברים. במקרה שלפנינו, בית הדין הרבני האזורי בחן בקפידה את טענותיו של העותר וערכאת הערעור המוסמכת סמכה את ידיה על חלקים מפסק הדין של בית הדין הרבני האזורי ואף הוסיפה משלה לדחיית טענות העותר.
10. אשר להשגתו של העותר כי ראוי היה לפסוק כאן על פי הוראות סעיף 8 לחוק יחסי ממון, הרי שבהקשר זה ציין בית הדין הרבני הגדול כך:
"מאחר שבתמונה הכוללת - בית הדין איזן המשאבים באופן סביר והוגן, לא ניתן ליכנס (כך במקור - ח"מ) לדקדקנות יתר מאחר וכאשר מדובר בהצטברות נכסים לאורך כל השנים, לא ניתן לעמוד על כל פריט, ויתכן מאוד שבסעיפים אחרים נזקפה זכות יתר כלשהי למערער, באופן שיש להחיל האמור בשו"ע חו"מ שבדברים שקשה לבררם זכאי ביה"ד לעשות פשרה קרובה לדין תוך שמירה על המסגרת הכוללנית של חוק יחסי ממון..."
אין איפוא מקום גם לסברת העותר שלפיה טענותיו בעניין סעיף 8 לחוק יחסי ממון לא נבחנו, ומשזו היתה קביעת הערכאה המוסמכת, איננו מוצאים לנכון להתערב בה, בהתחשב במכלול הנתונים הרלבנטיים. יתר על כן על פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון יש צורך בנסיבות מיוחדות לשם החלתו, ונראה שבתי הדין הרבניים הנכבדים לא סברו שאלה התקיימו כאן.
11. נוכח כל האמור לעיל - העתירה נדחית על הסף בהיעדר עילה. בשים לב לכלל הנסיבות ונוכח קשייו הכלכליים הנטענים של העותר - לא נורה על השתת הוצאות.
ניתן היום, כ"ג בניסן התשע"ג (3.4.2013).