ע"פ 2588-15 ארונוב נ' מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן:

1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט ג' קרא) בת"פ 55112-07-14 מיום 26.2.2015, במסגרתו הושת על המערער עונש של 20 חודשי מאסר בניכוי ימי מעצרו ו-12 חודשי מאסר על תנאי, שלא יבצע במשך שלוש שנים מיום שחרורו עבירת הצתה או עבירות אלימות או רכוש מסוג פשע.

כתב האישום המתוקן

2. המערער הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירה של ניסיון הצתה, לפי סעיף 448 רישא יחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:החוק). על פי עובדות כתב האישום המתוקן, המערער נהג לבקר בקיוסק השייך למתלונן, אשר מעליו בניין מגורים. בשל סכסוך בין המערער והמתלונן, הגיע המערער ביום 12.7.2014 בסמוך לשעה 1:00 אל הקיוסק, כשהוא רעול פנים, חבוש בכובע ומצויד במקל ונייר דליק. המערער דחף את הנייר באמצעות המקל דרך חריץ אל תוך הקיוסק, הצית את הנייר ונמלט מן המקום. האש כבתה לאחר מספר שניות, והותירה כתם פיח בלבד.

גזר דינו של בית המשפט המחוזי

3. בית המשפט המחוזי קבע כי הערכים המוגנים שנפגעו הם סיכון לחיי אדם, לשלמות גופו ולרכוש. בית המשפט עמד על מידת החומרה היתרה המיוחסת לעבירה, אשר באה לידי ביטוי בעונש המרבי שנקבע בחוק לעבירה זו – 15 שנות מאסר. אשר למדיניות הענישה הנהוגה, בית המשפט ציין מספר מקרים דומים, ולקח בחשבון את הנסיבות הבאות: מעשה המערער לא היה ספונטני, וגם לא הצריך הכנת תכנית מפורטת, אך התכנון בא לידי ביטוי בהצטיידות בעזרים השונים; המערער ביצע את העבירה לבדו ושלט בביצועה על כל פרטיה; הנזק הפוטנציאלי עלול היה להיות גדול יותר; הנזק הממשי היה מזערי בלבד; והמערער נמצא כשיר לעמוד לדין, ולא ניתן לקבל טענות בדבר מצבו הנפשי, אלא בקביעת העונש בתוך המתחם. על כל האמור, נקבע כי מתחם הענישה ההולם נע בין 15 ל-30 חודשי מאסר.
4. בבואו לקבוע את העונש המתאים בתוך המתחם, התייחס בית המשפט לכך שהמערער הוא אב לילד בן 6, אשר המאסר ישליך גם עליו; המערער הודה ולקח אחריות, ובכך גם חסך בזמן שיפוטי; בנסיבותיו האישיות המערער סובל מפוסט טראומה מזה כעשור המשליכה על כל תחומי חייו; עברו הפלילי של המערער משמעותי, תוך התחשבות בכך כי החמורות בעבירות שהוא ביצע הן גם הישנות ביותר; והעובדה כי אין זה מאסרו הראשון. על כן, גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער כאמור לעיל.

הערעור

5. המערער מציין כי במסגרת הליך גישור הגיעו הצדדים להסדר דיוני, אך לא הושג הסדר לעניין העונש, ונקבע ביניהם כי לא מדובר בהסדר טווחים לעונש. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי עת סבר כי הצדדים הסכימו על טווח ענישה הנע בין 24 חודשי מאסר, כפי שעתרה המשיבה להשית על המערער, לבין עונש מאסר חופף לתקופת מעצרו, כפי שעתר המערער להשית עליו. בנוסף, לטענת המערער טעה בית המשפט המחוזי כאשר אימץ מתחם ענישה הנע בין 15 ל-30 חודשי מאסר, מתחם אותו הציג בא כוח המשיבה בניגוד להצהרתו כי יעתור ל-24 חודשי מאסר. לשיטת המערער, משהמשיבה עתרה להטלת עונש בן 24 חודשים, לא היה מקום לקבוע מתחם כלל. עוד מוסיף המערער, כי פסקי הדין עליהם הסתמך בית המשפט המחוזי בקביעת המתחם אינם רלבנטיים לעניינו, והוא מציין מספר פסקי דין אחרים. לחילופין טוען המערער, כי מששוכנע בית המשפט כי יש להטיל עונש ברף התחתון של המתחם, היה עליו להשית, לכל היותר, עונש מאסר בן 15 חודשים.
6. עוד טוען המערער, כי לא היה מקום להחמיר בעונשו מעצם החומרה שמיוחסת בפסיקה לעבירת ההצתה, שכן הוא הורשע בעבירה של ניסיון להצתה בלבד. כמו כן, גורס המערער כי בעניינו לא מדובר במקרה מתוכנן, וכי מעשיו לא יכלו להוביל לשריפה אמתית. שכן, לא היו בלוני גז וגם לא צמחיה במקום. זאת ועוד, המערער סבור כי יוחס לעברו הפלילי משקל לחומרה, וכי לא ניתן משקל מספק למצבו הנפשי הקשה כפי שהוצג במסמכים. לבסוף טוען המערער, כי שגה בית המשפט אף בהחלת מאסר מותנה ממושך בן 12 חודשים על קשת רחבה של עבירות, שאין בינן לבין עבירת ניסיון ההצתה כל קשר.
7. בדיון לפנינו מיום 4.5.2015, חזרה באת כוח המערער על עיקרי הטיעון, בדגש על כך שהעונש שהוטל על המערער הוא חמור בהתחשב בנסיבות לקולה שלא נלקחו בחשבון. באת כוח המערער הדגישה את מצבו הנפשי הקשה של המערער, ואת היעדר התכנון מצדו לביצוע העבירה. באת כוח המשיבה הגיבה לעניין טענת הסדר הטווחים, בטענה כי לא זה השפיע על העונש ומדובר בעניין ניסוחי בלבד. עוד היא טענה, כי בית המשפט המחוזי התחשב בכלל השיקולים וכי המתחם שנקבע תואם גם פסקי דין אחרים של בית משפט זה.

דיון והכרעה

8. הלכה ידועה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בחומרת העונש שנקבעה על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים, גם לאחר תיקון 113 לחוק (ראו: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 5931/11עבדולייב נ' מדינת ישראל (22.10.2013); ע"פ 3931/13 באום נ' מדינת ישראל (10.6.2014)). המקרה הנוכחי אינו נמנה על אותם המקרים המצדיקים התערבות, כפי שיובהר להלן.
9. תחילה יצוין, כי דין טענת המערער בדבר סוגיית הסדר הטווחים להידחות. כידוע, טווח הענישה ההולם נקבע על ידי בית המשפט ועל ידו בלבד. אכן, הצדדים להליך הם שמעלים את הטווחים הראויים בעיניהם, אף במסגרת הסדר טיעון, אך בסופו של יום יהא זה בית המשפט אשר יקבע מוסדית את גבולות המתחם. יתרה מכך, לא מצאתי כי בית המשפט המחוזי סבר שהצדדים סיכמו על טווח ענישה הנע בין 24 חודשי מאסר לבין עונש מאסר החופף לתקופת מעצר המערער. בית המשפט המחוזי ציין כי "בהסדר הטיעון הסכימו הצדדים על טווח ענישה", ובהמשך ציין את העונשים להם עתרו הצדדים. בית המשפט לא קבע מפורשות כי זה הטווח שהוסכם, עובדה שמתחדדת לנוכח קביעתו כי המתחם ינוע בין 15 ל-30 חודשי מאסר, ולא בין העונשים להם עתרו הצדדים.
10. עוד בעניין טענות המערער לגבי מתחם הענישה, אין בידי לקבל את הטענה כי לא היה כלל מקום לקבוע מתחם משהמשיבה עתרה להטלת עונש בן 24 חודשים. כידוע, תיקון 113 לחוק קובע כי לכל מעשה עבירה יקבע מתחם, והוא אינו קובע כי קיומם של הסדרי טיעון מייתרים חובה זו. מעבר לצורך יצוין, כי טענה זו מעט תמוהה בעיניי, בהתחשב בכך שעל המערער נגזרו 20 חודשי מאסר, עונש שהוא פחות מהעונש לו עתרה המשיבה, וזו בהכרח תוצאה של קביעת המתחם על ידי בית המשפט. זאת ועוד, לא מצאתי כי בית המשפט המחוזי קבע את מתחם הענישה ההולם על סמך פסקי דין לא רלבנטיים, ואין חולק כי עונש בן 20 חודשי מאסר מצוי ברף התחתון של המתחם, אשר חציו עומד על 23-22 חודשי מאסר. על כן, גם טענת המערער כי היה מקום לגזור עליו אך 15 חודשי מאסר ככל שהוחלט להענישו ברף התחתון – אינה רלבנטית.
11. אשר לטענות השיקולים השונים שנלקחו בעת קביעת העונש הקונקרטי, ניכר כי בית המשפט המחוזי שקל את כלל הנסיבות שמעלה המערער, ולכל אחת מהן נתן את המשקל הראוי. ואסביר.
12. בית המשפט נתן משקל רב לחומרה המיוחסת בפסיקה לעבירת ההצתה, ואין נפקא מינה כי המערער הורשע בעבירת הניסיון לעבירה זו. מושכלות יסוד הן כי ההבדל בין עבירת הניסיון לעבירה המושלמת הוא חסר בהשלמת היסוד העובדתי. אולם, על אף חסר זה, המחוקק קבע בסעיף 34ד לחוק, כי כל דין החל על הביצוע העיקרי של העבירה המושלמת, חל גם על ניסיון. אם כן, מן הראוי שבית המשפט ישקול את החומרה שמייחסים לעבירה מסוימת, עת קובעים את עונשו של אדם אשר הורשע אך בניסיון לבצע את אותה עבירה.