לפני בקשה למחיקת סעיפים מסיכומי המערער.
1. ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו אשר קיבל את ערעורן של המשיבות וקבע שהן זכאיות לנכות מהכנסתן השנתית השוטפת דמי חכירה שנתיים אותם שילמו למינהל מקרקעי ישראל. במסגרת פסק דינו, התייחס בית משפט קמא לטענות המערער בנוגע לחתימת המשיבות על הסכמים להארכת תקופת החכירה (להלן: ההסכמים). מפאת חשיבות הדברים לענייננו, נצטט את דבריו כלשונם:
"טוען המשיב בסיכומיו (המערער בהליך שבכותרת, ש.ל.), כי התברר לו שבשנת 2004 חתמו המערערות (המשיבות בהליך שבכותרת, ש.ל.) והמינהל על הארכת חכירה לתקופה נוספת של 49 שנים, וזאת באופן רטרואקטיבי, החל מתום תקופת החכירה המקורית, היינו שנת 2001. טענה זו של המשיב לא נכללה בכתב המוסכמות והפלוגתאות בין הצדדים, לא הוכחה או למצער לא הוגשה בקשה להגשת ראיות שנתגלו באיחור. הגם שאין פסול בהסקת מסקנות לגבי שנת מס שבערעור משנות מס מאוחרות לו מתוך מטרה להתחקות אחר שומת האמת הרי שבעניין המידע האמור אין בו כדי לשנות את טיבם של התשלומים בשנות המס שבערעור. בכך שנכרתו חוזי חכירה חדשים כעבור זמן, בענייננו 3 שנים, מאז מועד סיום החכירה נשואת הערעור שבפני, הרי שעולה אף ספק בקשר עם טיבה של אותה "אופציה" נטענת על ידי המשיב, אשר הוקנתה כביכול למערערות...אולם בהעדר תשתית ראייתית לכאן ולכאן אין בית המשפט יכול להתייחס לדברים משאילו הועלו בשלב בהם הועלו"
2. לטענת ב"כ המשיבות, לאורך כל סיכומיו בהליך שבכותרת מתייחס המערער להסכמים אשר נחתמו, לטענתו, בסמוך לאחר הגשת סיכומיהן לבית משפט קמא ובטרם הגשת סיכומיו. לטענתן, המערער מעולם לא ביקש מבית משפט קמא להגיש הסכמים אלה כראיה וממילא הם לא התקבלו על ידו כראיה ולא נכללו ברשימת העובדות המוסכמות שהוגשו על ידי הצדדים. במצב דברים זה, טוענות המשיבות כי המערער לא היה זכאי להתייחס בסיכומיו לראיות אלה, אלא לאחר שהתקבלה החלטת בית המשפט שלערעור לקבל את בקשתו להוספת ראיה בערעור. לפיכך, בקשת המשיבות הינה להורות למשיב למשוך את סיכומיו ולמחוק מהם את כל הקטעים בהם קיימת התייחסות לראיה החדשה, כמפורט בבקשה.
3. המערער מתנגד לבקשה. לטענתו, המשיבות אינן עושות את ההבחנה הנדרשת בין עצם קיומם של ההסכמים לבין תוכנם, אשר לגביהם הוא ביקש בגוף סיכומיו להגישם כראיה נוספת ואף צירפם במעטפה חתומה על פי הכללים להגשת ראיות נוספות. עוד טוען המערער כי החלטת בית המשפט קמא להתעלם מההסכמים היתה שגויה ממספר נימוקים, והמערער רשאי היה להשיג על כך בערעורו. כמו כן, לטענתו, משלא בקשו המשיבות את מחיקת הטענה המתייחסת לעצם קיומם של ההסכמים, להבדיל מתוכנם, ומשעובדה זו קיבלה ביטוי בפסק דינו של בית משפט קמא, המשיבות מושתקות מלטעון בעניין זה, שכן ממילא הדבר גלוי לפני בית המשפט, בין אם לפי פסק הדין ובין אם לפי האמור בסיכומי הצדדים שהוגשו בית משפט קמא. כמו כן לטענת המערער עובדת קיומם של ההסכמים מצוינת בהודעת הערעור ובגדרה מופיע גם הנימוק כי שגה בית המשפט קמא בכך שנמנע מלקבלם. לפי הנטען, המשיבות לא בקשו למחוק טענה זו מהודעת הערעור ולפיכך כתב המערער את סיכומיו באותו מתווה שבו הוגשו כתבי הטענות לבית משפט קמא.
4. בתשובת המשיבות לתגובת המשיב עולה כי הן דוחות בכל תוקף את טענות ב"כ המשיב לפיהן אין בסיכומיו כל חדש על האמור בסיכומיו בבית משפט קמא ושאותם לא בקשו המשיבות למחוק. לטענתן, ההסכמים לא היו, בשום צורה, חלק מחומר הראיות שהובא לפני בית משפט קמא ובניגוד לטענות המערער מעולם לא הוסכם על ידן כי ההסכמים אכן נחתמו.
5. הכלל הוא, כי בעל דין רשאי לצרף מסמכים לתיק מוצגים בערעור רק אם אלה התקבלו כדין כראייה בערכאה הדיונית או לחילופין התקבלו כראיה בהחלטה על הגשת ראיות נוספות של בית משפט שלערעור (ראו: ב"ש 153/86 צביח נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 345; ע"א 678/99 כהן נ' בעדני, פ"ד נה(2) 678). צירופן של ראיות לכרך המוצגים בערעור וכן הסתמכות עליהן שלא לפי אמות מידה אלה, היא שלא כדין. לפיכך, טענות בסיכומים בכתב המבוססות על מוצגים שהוגשו שלא כדין או שטרם נתנה לגביהם החלטה בבקשה לקבלת ראיות נוספות בערעור דינן להימחק מהסיכומים. ברם הסוגיה הטעונה מענה במקרה דנן מעלה שאלה מעט שונה. במקרה שלפני, אין מחלוקת כי ההסכמים לא התקבלו כראייה בערכאה הדיונית. יחד עם זאת, אין מדובר בראיה חדשה אשר המערער מבקש לצרפה לראשונה בפני בית משפט שלערעור, אלא מדובר בהסכמים אשר דבר קיומם הודע לבית משפט קמא והוא סירב להתבסס עליהם כחלק מהתשתית הראייתית של פסק-דינו. כמו כן, לכל הפחות בסעיפים 25-28 לסיכומי המערער, המערער לא התבסס על תוכנם של ההסכמים, אלא הוא השיג על החלטת בית משפט קמא, כפי שנטען על ידו אף בהודעת הערעור, באשר לאי קבלתם כראיה. השאלה היא, כיצד יש לנהוג מבחינה פרוצדוראלית כאשר אי קבלת ראיה בבית משפט קמא מהווה גם חלק מנימוקי הערעור. האם בשל היותה חלק מנימוקי הערעור אין להגיש בקשה נפרדת להוספת ראיה המפרטת את הנימוקים לה והדרך להשיג על כך היא במסגרת הודעת הערעור והסיכומים בכתב. או שמא גם במצב דברים זה, אין מקום להתייחס לראיה זו, בכל דרך שהיא, במסגרת הסיכומים בכתב ויש להגיש בקשה נפרדת להוספת ראיות נוספות בערעור אשר במסגרתה יטענו מכלול הטענות בעניין זה.
6. לשם דיון בסוגיה זו, נפרוש תחילה את התשתית הנורמטיבית החלה כאשר עסקינן בבקשה להוספת ראיות חדשות בערעור. תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), הדנה בראיות נוספות בערעור קובעת כדלקמן:
"(א) בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור, ואולם אם בית המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות. (הדגשה שלי, ש.ל.)"
הנחיית נשיא 1/92 (מיום 17.11.02) קובעת בעניין זה הנחיות מפורטות, הקובעות כדלקמן:
כאשר מוגשת בקשה לפי תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, להגשת ראיות נוספות בערעור, אחרי שניתן צו סיכומים בכתב לפי תקנה 448 לתקנות, ינהג בית המשפט העליון כדלהלן:
1. בקשה להגשת ראיה נוספת תוגש בהתאם להוראותיה של תקנה 465 לתקנות, תציין עיקר מהותה של הראיה בלי לצרפה, ויובאו בה נימוקים להגשתה של הראיה בשלב זה של ההליכים.
2. הבקשה תומצא לבעלי הדין האחרים, ותכלול את תגובתם. לא הוספה התגובה, יצוין הטעם לכך.
3. הבקשה תידון על ידי שופט יחיד, אם לא החליט להעביר את הבקשה להחלטתו של המותב שידון בתיק.
4. כל עוד לא הוחלט להתיר את הגשת הראיה, לא תהיה בסיכומים בכתב התייחסות לראיה שהגשתה נתבקשה.
5. הותרה הגשת הראיה הנוספת, יתירו לבעלי הדין גם הגשת תוספת לסיכומים בין בכתב ובין בעל פה, הכל כאמור בהחלטה המתירה.
6. החלטה של המותב בעניין דחיית בקשה להגשה של הראיה הנוספת או הנמקתה יכול שתיכלל בפסק הדין.
7. האם מהוראות אלה יש ללמוד כי מקום שמערער מעוניין להשיג על סירובו של בית משפט קמא להתבסס על ראיה מסוימת, אין הוא רשאי לעשות כן במסגרת הודעת הערעור וסיכומיו? תשובתי לכך שלילית. בשים לב לכך שמדובר בנימוק ערעור, ברי שהמערער רשאי לטעון טענה זו, בנוגע לטעותה הנטענת של הערכאה הקודמת שלא לקבל ראיה, הן בהודעת הערעור והן במסגרת סיכומיו. בכך אין כדי לפגוע באינטרסים של בעל הדין שכנגד, שכן בניגוד למקרה בו מדובר בראיה חדשה, אשר מעולם לא הובאה בפני בית משפט קמא ולא נטען לגביה דבר, ואשר אין לגביה עדות בתיק בית משפט קמא, בנוגע לראיה שהערכאה הקודמת סירבה לקבלה המצב שונה בתכלית. בפני בית משפט שלערעור פתוח תיק בית משפט קמא וממנו עולה בבירור המחלוקת בדבר קבילות הראיה והחלטת בית המשפט במחלוקת זו. במצב דברים זה, אין טעם של ממש לאסור על המערער להימנע מלהתייחס למחלוקת בדבר קבילות הראיה במסגרת סיכומיו.
8. השאלה שיש עדיין לבררה הינה האם יש להגיש במקביל גם בקשה להוספת ראיה, בהתאם לתקנות 457 (א) ו-465. אף לכך תשובתי שלילית. אכן, איני מתעלמת מכך שתקנה 457(א) לתקנות מתייחסת גם למקרה בו בית משפט קמא סירב לקבל ראייה. אולם במהותה, תקנה 457(א) לתקנות קובעת רק שאין להגיש את הראייה לבית משפט של ערעור ללא קבלת היתר. בעצם הערעור על אי קבלת ראייה על ידי הערכאה הקודמת, במסגרת הודעת ערעור סיכומים בכתב, ללא צירוף הראיה או התייחסות לתוכנה, אין משום פעולה בניגוד לתקנה 457(א) לתקנות. אשר להנחית הנשיא 1/92, ההנחיה אמנם לא מוציאה מגדרה במפורש מצב בו מדובר בראיה שבית משפט קמא סירב לקבלה, אולם מתוכן ההנחיה עולה כי אין היא חלה במקרה כזה. כך, בהנחיה נדרש המבקש לציין את הנימוקים מדוע הוגשה הראיה רק בשלב זה של ההליכים, דבר שאינו רלבנטי בנוגע לראיה שבית משפט קמא סירב לקבלה. כמו כן, הבקשה נדונה בפני דן יחיד, שעה שכאשר מדובר בטענה ערעורית, יש לדון בה בפני מותב תלתא. אוסיף, כי תוצאה זו אף יעילה יותר, שכן היא מונעת כפל הליכים. התוצאה היא, שכאשר מדובר בראיה שבית משפט קמא סירב לקבלה, אין צורך להגישה לפי האמור בהנחיות הנשיא 1/92, קרי בהתאם לתקנה 465 לתקנות. די להשיג עליה במסגרת הודעת הערעור ובסיכומים, וזאת מבלי להתייחס לתוכנה ומבלי לצרפה לסיכומים. מכאן, שהמערער פעל כדין בסעיפים 25-28 לסיכומיו, אולם היה עליו להימנע מלצרף את הראיה.