המשנה לנשיאה א' ריבלין:
1. השאלה המרכזית העומדת להכרעה בתיק שלפנינו היא - האם יש לבטל פסק בוררות המבוסס על עילה שלא נטענה על-ידי מי מן הצדדים.
פסק הבוררים
2. ביום 8.2.2002 העביר המשיב לחברה שבשליטת המערער 95% ממניות חברת AKATAL LTD. (להלן: החברה). החברה ממוקמת בקזחסטן ובבעלותה מפעל פטרוכימי שם. בסמוך למועד העברת המניות, העביר המערער למשיב סך של 3 מיליון דולר. כשנה לאחר מכן, הגיש המשיב תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 2002/03) שבה טען כי לא שולמה לו מלוא התמורה בגין העברת המניות וכי תמורה זו נקבעה בהסכם בכתב שנכרת בינו לבין המערער. בדיון בבית המשפט המחוזי ביום 11.5.2006 הסכימו הצדדים להעברת התובענה לבוררות בפני כבוד השופט (בדימוס) דן ארבל (להלן: הבורר). הסכם זה קיבל תוקף של החלטה על ידי כבוד הרשם ש' ברוך(להלן: הסכם הבוררות). עוד הוסכם כי בית המשפט יוסמך למנות שלושה בוררים כערכאת ערעור על החלטת הבורר (להלן: בוררות הערעור), וכי הבוררות תתנהל לפי הדין המהותי.
ביום 22.8.2009 ניתן פסק הבורר, אשר קבע כי נכרת בין הצדדים הסכם בעל-פה, וכי הסכם זה מחייב את המערער בתשלום של 46,377,157 ש"ח. שני הצדדים ערערו על החלטת הבורר בפני בוררות הערעור (כבוד השופטים בדימוס אליהו וינוגרד, ורדי זיילר ודן ביין). ביום 6.4.2009, כחודשיים לאחר תום הדיונים לפני בוררות הערעור, הציעו הבוררים מספר הצעות לקידום ההליך, וביניהן גם ההצעה כי ימונה מומחה שיעריך את שווי המניות ביום העברתן. כל ההצעות נדחו על ידי הצדדים.
3. ביום 2.7.2009 ניתן פסק בוררות הערעור. בוררות הערעור דחתה את הקביעות העובדתיות של פסק הבוררות הראשון בעניין ההסכם בעל-פה, וקבעה כי הן "לא היו מבוססות על אדנים מוצקים". לפיכך, נקבע בפסק בוררות הערעור כי לא נכרת בין הצדדים הסכם מחייב - בכתב או בעל-פה. יחד עם זאת, בפסק בוררות הערעור נקבע כי מאחר שהבעלות בחברה הועברה למערער עליו לשלם מחיר ראוי עבורה, מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט. מכיוון שהצדדים סירבו למינוי מומחה להערכת שווי המניות, העריכה בוררות הערעור את המחיר הראוי בדרך של אומדנא ופסקה לפיו כי המערער יעביר למשיב תשלום נוסף בסך של 8 מיליון דולר.
הבקשה לביטול פסק הבוררות
4. לאחר קבלת פסק בוררות הערעור, פנו שני הצדדים לבית המשפט המחוזי. המשיב ביקש לאשר את פסק בוררות הערעור, ואילו המערער ביקש שיבוטל החלק בפסק הבוררות אשר מחייב אותו בתשלום נוסף עבור המניות. הנימוק המרכזי שהעלה המערער הוא כי בוררות הערעור התבססה בהחלטתה על עילה שכלל לא נטענה על ידי הצדדים.
בית המשפט המחוזי קבע כי החלטת בוררות הערעור לחייב את המערער בתשלום מחיר ראוי עבור שווי המניות אינה חריגה מסמכות. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי קמה עילה לביטול פסק הבוררות לפי סעיף 24(4) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, שכן "לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה... להביא ראיותיו". בהקשר זה הדגיש בית המשפט המחוזי כי הצדדים טענו לפני בוררות הערעור רק טענות שנוגעות לקיומה, היעדרה או גובהה של תמורה מוסכמת עבור המניות. הצדדים לא התייחסו כלל לשווי האובייקטיבי של המניות, ועל כן ממילא לא הביאו ראיות ביחס אליו. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי קיפוח הזכות להבאת ראיות גרם לעיוות דין, שכן תוצאת פסק הבוררות עשויה הייתה להיות שונה אילו היו מובאות ראיות לענין שווי המניות. משכך, קבע בית המשפט המחוזי כי הדיון יוחזר לבוררות הערעור כדי שתשמע את הצדדים ותכריע מחדש בשאלת שוויין הראוי של המניות.
הערעור
5. שני הצדדים ביקשו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיב ביקש רשות לערער על דחיית בקשתו לאישור פסק הבוררות בבית המשפט המחוזי, ואילו המערער ביקש רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי להחזיר את הדיון לבוררות הערעור תחת ביטול חיובו לשלם למשיב את שוויין הראוי של המניות. בהחלטה מיום 22.2.2010 דחה בית המשפט העליון (כבוד השופט ס' ג'ובראן) את בקשת רשות הערעור שהגיש המשיב, הן מן הטעם שהבקשה לא העלתה סוגיה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הן מן הטעם שלא נמצא ממש בטענות המשיב. לעומת זאת, למערער ניתנה רשות ערעור לעניין שאלת סמכותם של הבוררים לפסוק לפי עילה שלא נטענה על ידי הצדדים ואף לא הוסכם במפורש כי תידון בבוררות.
6. המערער טוען כי בוררות הערעור פעלה בחוסר סמכות בפוסקה על פי עילה של עשיית עושר ולא במשפט מבלי שזו הועלתה על ידי הצדדים לבוררות. הסכם הבוררות קובע כי: "הצדדים מעבירים את התובענה לבוררות במצב בו היא מצויה ואותה בלבד" (סעיף 1 להסכם הבוררות). לטענת המערער, התובענה המקורית התבססה על עילה חוזית ומשכך מוגבלת סמכות הבוררים, לפי ההסכם, לדיון בעילה החוזית בלבד. לפיכך, משקבעה בוררות הערעור כי לא נכרת חוזה בין הצדדים, היה עליה לדחות את התביעה. לחלופין, טוען המערער כי גם אם הייתה לבוררים סמכות עקרונית לפסוק בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, הרי אין להם סמכות להעלות אותה מיוזמתם. נוסף על כך, בטענותיו בעל-פה לפנינו, הדגיש בא-כוח המערער כי ביטול מרכיב התשלום בפסק בוררות הערעור אינו סוף פסוק עבור המשיב, מכיוון שהוא יוכל לתבוע את שווי המניות במדינה אחרת. לטענתו, בית המשפט בישראל קנה סמכות רק מכוח הטענה כי נכרת חוזה בארץ, אך לאור קביעת בוררות הערעור כי לא נכרת חוזה, אין עוד מקום לבירור הסכסוך בישראל.
7. המשיב מצידו טוען כי עילת תביעה היא מערכת עובדתית המזכה תובע בסעד. כיוון שכך, סבור המשיב כי עילת עשיית העושר והעילה החוזית אינן עילות נפרדות במקרה זה, שהרי מדובר באותה מערכת עובדתית. כמו כן, טוען המשיב כי הסכם הבוררות הכפיף את הבוררים לדין המהותי בלבד, אך לא לסדרי הדין. מכאן, לטענתו, נובע כי אף אם בית משפט אינו רשאי לפסוק בעילה שלא נטענה בפניו, כלל שכזה הוא חלק מסדרי הדין אליהם לא הוכפפו הבוררים. לא זו אף זו, גם אם הבוררים היו כפופים לסדרי הדין, סבור המשיב כי מדובר לכל היותר ב"טעות שבדין", שלפי הפסיקה אינה עילה לביטול פסק בורר. לבסוף, טוען המשיב כי אף אם קמה עילה לביטול פסק הבוררות, לא נגרם עיוות דין למערער ועל כן יש לדחות את בקשת הביטול לפי סעיף 26(א) לחוק הבוררות.
מה בין הגדרת הסכסוך לבין הגדרת כללי ההכרעה?
8. דין הערעור להידחות. הבסיס הראשון לטענת חוסר הסמכות שהעלה המערער הוא לשון הסכם הבוררות. זוהי לשון הסעיף הרלוונטי בהסכם:
"1. הצדדים מעבירים את התובענה לבוררות במצב בו היא מצויה ואותה בלבד, לשלב שמיעת הראיות, לרבות הכרעה בבקשות התלויות ועומדות כיום בתביעה - הכל בפני כב' השופט בדימוס דן ארבל"
השאלה הפרשנית הנוגעת לסעיף זה היא מהם גדרי הסמכות שהעניקו הצדדים לבוררים? במיוחד, יש לבחון את צמד המילים "ואותה בלבד", אשר עשויות לרמז על כך שסמכות הבוררים הוגבלה לפסיקה על פי העילות שהוזכרו בכתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט. כדי לעמוד נכונה על כוונת הצדדים יש להבדיל בין שני יסודות שונים להסכם הבוררות - הגדרת הסכסוך והגדרת כללי ההכרעה. סעיף 1 לחוק הבוררות קובע כי "הסכם בוררות" הוא "הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין הצדדים להסכם...". אם כן, היסוד הראשון שעלינו לבחון בהסכם בוררות הוא מהות הסכסוך שנמסר לבוררות (סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהלא 125-119 (2005) (להלן: אוטולנגי)). סכסוך אינו מונח משפטי, ועל כן הכוונה היא למערכת עובדתית שיוצרת מחלוקת בין הצדדים. חוק החוזים, חוק עשיית עושר ולא במשפט, וחוקים אחרים, הם כללי הכרעה שמסייעים ביישוב סכסוכים, אך אינם הסכסוכים לכשעצמם.
9. כאמור, סעיף 1 להסכם הבוררות קובע כי הצדדים מעבירים את התובענה לבוררות. ניסוח זה אינו הולם במדויק את נוסח החוק, אשר קבע כי הסכם בוררות מוסר סכסוך לבוררות, אך הפרשנות הסבירה ביותר היא שהסכסוך שנמסר לבוררות הוא הסכסוך מושא התובענה. סכסוך זה עוסק בתשלום שדורש המשיב עבור המניות שהעביר למערער. טענת המשיב כי הצדדים כרתו הסכם בכתב, נועדה לשכנע את בית המשפט להכריע בסכסוך לטובתו, אך אין היא הסכסוך עצמו שהרי הסכסוך התקיים עוד בטרם פנה המשיב לבית המשפט. הצדדים החליטו להעביר את יישוב הסכסוך הזה, ואותו בלבד, לידי הבוררים. בעשותם כן, הסמיכו הצדדים את הבוררים ליישב עבורם את הסכסוך הזה, בכפוף לכללי ההכרעה המהותיים והדיוניים שקבעו בהמשך ההסכם. אילו היו מחליטים הבוררים לפסוק לחובת המערער בגין סכסוך אחר שנתגלע בין הצדדים, כגון: סכסוך שקשור לעסקה אחרת בה היו מעורבים הצדדים, אזי היה חורג מסמכותו. אלא שהבוררים פסקו שהמערער צריך לשלם למשיב את מחירן הראוי של המניות העומדות בלב הסכסוך. לפיכך, הבוררים לא חרגו מגדרי הסכסוך בו התבקשו לדון.
10. אפשרות פרשנית אחרת שעשויה לתמוך בטענות המערער היא כי הצדדים דרשו מהבוררים לפסוק על פי כללי הכרעה הלקוחים מדיני החוזים בלבד. צדדים להסכם בוררות עשויים לבחור כרצונם בין כלים שונים ליישוב הסכסוכים שביניהם. הם עשויים לבחור שהבוררים יפסקו על פי הדין המהותי, על פי דין זר, על פי שיקול דעתם, או על פי כל מערכת נורמטיבית שיבחרו. בדרך זו, עשויים הצדדים גם לבקש מן הבוררים להכריע בסכסוך ביניהם על פי הדין החוזי בלבד, בהתעלם מכל דין אחר. אלא, שאין עדות למגבלה שכזו בהסכם הבוררות. בסעיף 6 להסכם הבוררות קבעו הצדדים כי: "...הבוררים יהיו כפופים לדין המהותי, ולדיני הראיות והפסק וההחלטות יהיו מנומקים ובכתב". מכאן נובע שהצדדים ביקשו שהכרעות הבוררים יתקבלו על פי הדין המהותי ועל פי דיני הראיות, אך לא מוזכרת מגבלה נורמטיבית נוספת על כללי ההכרעה של הבוררים. ודוק: הסכמת הצדדים ל"העברת התובענה לבוררות במצב בו היא מצויה" אינה שקולה להסכמה להגבלת כללי ההכרעה של הבוררים לכללי ההכרעה אליהם היה מחויב בית המשפט אילו היה ממשיך לדון בתובענה. כללי ההכרעה נקבעו במפורש בסעיף 6 לחוזה. אילו היו רוצים הצדדים להגביל את סמכות הבוררים לשימוש בכלל הכרעה נוסף, חזקה עליהם שהיו מציינים זאת במפורש. לפיכך, הבוררים לא חרגו אף מכללי ההכרעה שנקבעו על ידי הצדדים.