בתובענה שבפני עתר התובע ( להלן: " האיש" ) לפסק דין הצהרתי לפיו הינו בעל מחצית הזכויות בדירה הנמצאת ברח' XXX ב** (להלן: "הדירה", "הדירה ב**") , ואשר הזכויות בה רשומות ע"ש הנתבעת (להלן: "האישה") .
עוד עתר האיש לפירוק השיתוף בדירה, בדרך של מכירתה בשוק החופשי, למרבה במחיר, כאשר תמורתה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים.
כללי:
- הצדדים שבפני נישאו זל"ז כדמו"י ביום 10/10/01 והתגרשו זמ"ז בג"פ ביום 3/7/13 וזאת תוך כדי ניהול הליכים משפטיים.
מנישואי הצדדים נולדו להם 3 ילדים.
האיש הינו עצמאי, והאישה הנה שכירה.
- בין הצדדים התנהלו ומתנהלים בפני מספר תובענות נוספות כמפורט להלן:
א. תמ"ש 7999/10/12- תובענה לאיזון משאבים שהגישה האישה, בו עתרה, בין היתר, לפירוק השיתוף בבית מגורי הצדדים במושב ***.
יוער כי במסגרת תובענה זו, בית מגורי הצדדים נמכר ותמורתו חולקה בין הצדדים בחלקים שווים. הצדדים הגישו סיכומיהם גם בתיק זה, ופסה"ד עתיד להינתן.
ב. תמ"ש 7911/10/12- תובענה למזונות קטינים שהגישה האישה, בה ניתן פס"ד ביום 28/5/15.
ג. תמ"ש 7972/10/12 - תובענה למשמורת ולהסדרי ראיה שהגישה האישה, בה ניתן פס"ד ביום 23/2/15 המורה על משמורת משותפת.
ד. תמ"ש 3540/05/15- תובענה לביזיון בסוגיית הקטינים שהגיש האיש.
טענות הצדדים:
- לטענת האיש הדירה נרשמה באופן פורמלי ע"ש האישה וזאת משיקולי מס וכדי לקבל משכנתא בתנאים מועדפים לה היתה האישה זכאית, כאשר הדירה נרכשה חודשים ספורים טרם נישואי הצדדים.
עוד טען האיש כי הם ראו בדירה כדירה משותפת, השקיע בה כספים, וכי מכוח דוקטרינת כוונת השיתוף הספציפי יש להיעתר לתביעתו ( שורה 24 עמ' 2 לפרוטוקול מיום 28/11/12 ).
- לטענת האישה אין לאיש זכויות בדירה, וכי מצב רישום הזכויות בה משקף נאמנה את זכויותיה בה.
עוד טענה האישה כי הצדדים לא ראו בדירה כדירה משותפת וכי לא חל במקרה דנן כוונת שיתוף ספציפי.
קביעות עובדתיות:
- לאחר שעיינתי באשר הוגש בתיק, שמעתי את הצדדים שבפני ואת עדיהם מצטיירת התמונה העובדתית המפורטת להלן.
- על שם האיש רשומה דירה ב* (להלן : "הדירה ב*") אשר נרכשה על ידו בשנת 1995.
רכישת הדירה ב* מומנה, בין היתר, ממשכנתא שלקח האיש ואשר החזריה החודשיים שולמו גם במרוצת חיי הנישואין של בני הזוג.
האיש נהג להשכיר את דירתו ב*, כאשר דמי השכירות שהתקבלו ממנה לא הופקדו בחשבון הבנק המשותף של בני הזוג.
ראה לעניין זה עמ' 53 שורות 10-11 ועמ' 64 שורות 4-14 לפרוטוקול הדיון מיום 28/12/14 , וכן עמ' 73 שורות 15-16 לפרוטוקול מיום 30/12/14.
לאישה אין טענות בעלות ביחס לדירה ב*.
- הדירה ב** נרכשה בסמוך לפני נישואי הצדדים, ונרשמה ע"ש האישה בלבד.
10% מתמורת הדירה ( 22,500 ₪ ) שולמה מכספי האיש לכונס הנכסים אשר טיפל במכירת הדירה, ויתרת התמורה ( 230,000 ₪ ) מומנה ממשכנתא שנרשמה ע"ש האישה, אך שולמה החל מתשלומה הראשון מחשבון הבנק המשותף של הצדדים.
המשכנתא נרשמה ע"ש האישה, אולם האיש רשום כערב להלוואה זו.
הצדדים התגוררו בדירה במהלך 7-8 שנות נישואיהם הראשונות עד למעבר לביתם במושב *** בשנת 2008.
לאחר המעבר לבית במושב ***, הדירה ב** הושכרה כאשר דמי השכירות שהתקבלו הופקדו בחשבון המשותף של בני הזוג.
דמי השכירות החודשיים שהתקבלו מהשכרת הדירה ב**, עלו על החזרי המשכנתא.
- במהלך חיי הנישואין, ובשנת 2008 רכשו הצדדים בית במושב ***, רשמו אותו על שם שניהם בחלקים שווים, והתגוררו בו במשך מספר שנים וזאת עד לפרוץ הסכסוך ולמכירתו בהתאם להחלטתי מיום 28/11/12 בתמ"ש 7999/10/12.
הבית במושב *** מומן, בין היתר, מ- 90% משכנתא שנרשמה על שם שני הצדדים . ראה לעניין זה עמ' 1 שורות 14-15 לפרוטוקול מיום 28/11/12 וכן עמ' 70 שורות 20-25 לפרוטוקול הדיון מיום 30/12/15.
- ביחס לדירה נשוא התובענה- הדירה ב** , עולה מחומר הראיות כי האיש היה פעיל במציאת הדירה ובהליך רכישתה מכונס הנכסים.
כמו כן עולה מחומר הראיות שבתיק כי במרוצת חיי הנישואין היה האיש פעיל בהשכרת הדירה.
- כמו כן קיבלתי את טענת האיש כי לצורך הכניסה למגורים בדירה ואף במהלך חיי הנישואין, ביצעו הצדדים שיפוצים בדירה.
ראה לעניין זה דברי האישה בעמ' 64 שורות 22-27 ובעמ' 65 שורות 1-6 לפרוטוקול מיום 28/12/14, וכן דברי האישה בעמ' 80 שורות 26-31 ובעמ' 81 שורות 1-7 לפרוטוקול מיום 30/12/14.
יחד עם זאת סבורני כי אין מדובר בשיפוצים מהותיים ומסיביים כי אם בשיפוצים בסיסיים שהתבקשו לצורך מגורי בני הזוג בדירה.
לעניין סגירת המרפסת בדירה לטובת חדר, הרי שאין לראות בכך משום השקעה שהשביחה את הנכס, מאחר והחדר נבנה ללא אישורים כנדרש , והוסר בהמשך על ידי האישה.
יוער כי האיש לא צירף קבלות ואף לא חוות דעת שמאי להוכחת עלות ושווי השיפוצים שבוצעו בדירה במהלך חיי הנישואין. דוח הסוקר שנערך ביום 21/5/06 לצורך ביטוח הדירה ( נספח ג ' לתצהיר עדותו הראשית של האיש מיום 18/2/14 ) , אינו מלמד על הכספים שהוציא האיש מכיסו לצורך שיפוץ הדירה, ואף אינו מלמד על שווי השיפוצים עצמם שבוצעו בדירה במהלך חיי הנישואין.
- בסעיפים 26, 27 ו- 31 לתצהיר עדותה מיום 25/11/13 טענה האישה כי בין הצדדים סוכם בע"פ כי המגורים המשותפים בדירה יהוו החזר של ההלוואה שנתן לה האיש בסך 10% מסכום הרכישה ( הסך של 22,500 ₪ ששילם האיש לכונס הנכסים לצורך רכישת הדירה).
לטענת האיש בין הצדדים מעולם לא נכרת הסכם הלוואה כטענת האישה.
בחרתי שלא לקבל טענתה זו של האישה בדבר הסכם הלוואה, שכן טענה זו נטענה באופן כללי וללא הפירוט הנדרש כאשר טוענים להסכם הלוואה.
האישה לא פירטה מהו שיעור ההחזר החודשי עליו סיכמו הצדדים, כיצד כימתו את חלקו של האיש במגורים, ומהו מועד סיום החזר ההלוואה. כמו כן בחרה האישה שלא להעיד כל עד חיצוני (כגון בני משפחה) אשר ידע על ההלוואה כביכול , ויכול היה לאשש טענתה זו.
- כמו כן בחרתי שלא לקבל את טענת האישה כי חרף העובדה שהחזרי המשכנתא בגין הדירה שולמו מהחשבון המשותף של הצדדים בבנק יהב , הרי שיש לראות כאילו הם שולמו על ידה בלבד וזאת נוכח סכומי הכסף הגדולים שהיא הפקידה לחשבון הבנק המשותף לעומת סכומי הכסף הנמוכים שהאיש הפקיד במרוצת השנים לחשבון זה.
ראשית, האישה אישרה בעדותה לשאלת בית המשפט כי הפקדותיו הכספיות של האיש לחשבון המשותף אפשרו לה את תשלום החזרי המשכנתא במרוצת השנים 2003-2006.
ראה לעניין זה עדות האישה בעמ' 56 שורות 26-28 לפרוטוקול מיום 28/12/14.
שנית, אינני מקבל את טענת האישה כי בשנות חיי הנישואין הראשונות היא זו שנשאה לבדה בעול פרנסת המשפחה וזאת בשים לב להוצאות המשפחה הכוללות שלושה ילדים קטינים, גנים ואחזקת שני רכבים, ובשים לב להכנסתה של האישה באותה תקופה.
נוכח ההכנסה הנמוכה יחסית של האישה בשנים הרלוונטיות, לטעמי יהא זה הגיוני וסביר יותר להסיק כי האיש לקח חלק בכלכלת המשפחה אף אם לא הפקיד סכומי כסף זהים לאלו שהפקידה האישה לחשבון המשותף, ובכך אפשר, יחדיו עם האישה, לכלכל את המשפחה.
יתרה מזו, לדידי חלפה מן העולם הגישה לפיה יש לבחון את תרומתו של בן הזוג בכלל, ואת תרומתו הכלכלית בפרט, לתא המשפחתי בסכומי הכסף אותם הוא הפקיד במרוצת השנים לחשבון הבנק המשותף של בני הזוג.
יחד עם זאת, ניתן להסיק מאשר הוצג בפני כי החל ממועד בו עברו הצדדים להתגורר ביתם המשותף במושב *** בשנת 2008, מימנה הדירה את עצמה נוכח דמי השכירות שהתקבלו ממנה ואשר עלו על גובה החזרי המשכנתא החודשיים. ראה לעניין זה עדותו של האיש בעמ' 73 שורות 3-6 לפרוטוקול מיום 30/12/15.
- עוד ניתן להסיק מחומר הראיות שבפני כי המשכנתא שבאמצעותה מומנה רכישת הדירה ב**, כללה תנאים מועדפים לה היתה זכאית האישה לרבות מענק של עולה חדש. ראה לעניין זה דברי האיש בעמ' 74 שורות 4-5 לפרוטוקול מיום 30/12/14 וכן הנספח שצורף לסיכומי התשובה של האישה.
ניתוח נורמטיבי- הדין החל:
- כאמור הצדדים נישאו זל"ז ביום 10/10/01, ומשכך חל בעניינם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 ( להלן: "חוק יחסי ממון", "החוק"), המחיל על הצדדים את הסדר "איזון המשאבים" הקבוע בחוק. ראה לעניין זה סעיף 5 לחוק יחסי ממון.
- על פי המשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון, נכס שהיה בבעלות אחד מבני הזוג ערב הנישואין ( להלן: "נכס חיצוני ") לא ייכלל במסת הנכסים שעומדים לאיזון.
נקודת המוצא בחוק יחסי ממון היא כי נכס המצוי בבעלות של אחד מבני הזוג ערב הנישואין, נותר בבעלותו ואינו נכלל במסת הנכסים ברי האיזון. ראה לעניין זה סעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון.
- עם זאת בשורה של פסקי דין נקבעה ההלכה כי אין בהוראות חוק יחסי ממון כדי למנוע מבעל דין לא רשום להוכיח זכויותיו בנכס חיצוני מכוח דוקטרינת "כוונת השיתוף הספציפי" וזאת מכוח הדין הכללי – דיני חוזים, דיני קניין, דיני נאמנות וכיו"ב ( להלן: "הדוקטרינה", " דוקטרינת השיתוף הספציפי" ).
ראה לעניין זה :
ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי , פ"ד מט (3) 529 (1995) ( להלן : "פס"ד יעקובי" )
רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו (6) 175 (2002) ( להלן: "פס"ד אבו רומי" )
ע"א ששון נ' ששון , פ"ד נט ( 5) 596, 614 ( 2005) ( להלן : "פס"ד ששון ").
- עוד קבעה הפסיקה כי נטל ההוכחה בדבר דוקטרינת "כוונת שיתוף ספציפי" בנכס חיצוני , מוטל על הטוען לכוונת השיתוף, וכאשר כל מקרה יבחן על פי נסיבותיו ובהתאם למקרה הקונקרטי. ראה לעניין זה דברי כבוד השופט רובנישטיין בבע"מ 5939/04 , פ"ד נט (1) 665 (2004).
- לדירת המגורים, נתנה הפסיקה מעמד מיוחד בכל הקשור לדוקטרינת "כוונת השיתוף הספציפי" , תוך שהיא שמה דגש על אופייה הייחודי של דירת המגורים כנכס משפחתי מובהק וכנכס המשמעותי ביותר, ולעיתים אף היחיד, של בני הזוג. על כן, מכונה דירת המגורים בפסיקה כ "גולת הכותרת" של התא המשפחתי.
- נוכח המעמד המיוחד שנתנה הפסיקה לדירת המגורים , נקבע כי יש להקל עם בן הזוג הטוען לשיתוף בה מכוח דוקטרינת השיתוף הספציפי.
יחד עם זאת, הדגישה הפסיקה, כי גם ביחס לדירת מגורים שנרכשה בטרם הנישואין, אין די בקיומם של חיי הנישואין, אף אם הם ממושכים, כדי לקבוע שהיתה לגביה כוונה לשיתוף.
- הודגש בפסיקה כי לשם הכרה בשיתוף בדירת מגורים שרשומה על בן זוג טרם הנישואין, יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות מעבר לעצם קיום חיי נישואין משותפים ממושכים וכי יש להראות "דבר מה נוסף".
כדברי כבוד השופטת ט' שטרסברג –כהן בפס"ד אבו רומי :
" לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים , אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח הדין הכללי. שאם תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון....
על מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה של שם בן זוג אחד לבן זוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצמם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק- מכוח הדין הכללי- הקניית זכויות בדירת המגורים" .
- ביחס לאותן נסיבות עובדתיות "נוספות ", מלבד חיי נישואין משותפים וממושכים, נקבע על ידי כבוד השופט רובנישטיין בבע"מ 10734/06 מיום 14/3/07 כי:
"גבולות הגזרה אינם חדים, אך כי מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתבלטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים בהם נוטה הכף , במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף".
- כבוד השופט י. עמית בבע"מ 1398/11 מיום 26/12/12 מציין מספר נסיבות עובדתיות אשר יכולות ללמד על קיומה או אי קיומה של כוונת שיתוף ספציפי מכוח הדין הכללי בדירה מגורים:
א. האם הדירה הובאה על ידי אחד מבני הזוג לנישואין או נרכשה על ידי אחד מבני הזוג לאחר הנישואין.
ב. האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה.
ג. האם לבן הזוג השני דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר
נותר על שמו.
ד. אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה.
ה. האם ניטלה הלוואה בגינה נרשמם משכון/משכנתא על הדירה , ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.
ו. שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.
ז. נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.
עוד מבהיר כבוד השופט עמית כי הרשימה הנ"ל אינה בבחינה רשימה סגורה, וכי כל מקרה ידון לגופו.
כבוד השופט דנציגר בפסק הדין הנ"ל מתייחס לפרמטרים שמציע כבוד השופט עמית ומבקש " ... להותיר את הפרמטרים השונים שמציע חברי בצריך עיון , ולהשאיר את ההכרעה בהם למקרים שעתידים לבוא, בבחינת פיתוח הדין ממקרה למקרה", תוך שהוא מכיר במצג שהציג הבעל כלפי האישה ככזה המקים כוונה לשיתוף ספציפי בדירת מגורים.
- כאמור הפסיקה מבחינה בין נכס חיצוני שהוא דירת מגורים לבין נכס חיצוני שאינו דירת מגורים בכל הקשור לנטל ההוכחה המוטל על הטוען לשיתוף מכוח דוקטרינת כוונת השיתוף הספציפי, וזאת נוכח המעמד המיוחד של דירת המגורים.
- סקירת הפסיקה הרלוונטית מלמדת כי הפסיקה הרבתה לעסוק בדוקטרינת השיתוף הספציפי בנכס חיצוני שהוא דירת מגורים, אך מעטה ( אם בכלל ) לעסוק בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים.
- ועל כן וביחס להפעלת הדוקטרינה של "כוונת השיתוף הספציפי" בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים נשאלות השאלות הבאות:
א. האם במישור הנורמטיבי דין כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים כדין כוונת שיתוף ספציפי בדירת מגורים?
ב. מהו נטל ההוכחה המוטל על הטוען לשיתוף בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים?
ג. מהם המבחנים להפעלת הדוקטרינה ביחס לנכס חיצוני שאינו דירת מגורים? האם קריטריונים אלו זהים עת עסקינן בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים?
- ביחס לנטל ההוכחה המוטל על הטוען להפעלת הדוקטרינה על נכס חיצוני שאינו דירת מגורים, סבורני כי מוטל נטל ראייתי מוגבר שכן אין חל הרציונל שמנחה את בתי המשפט עת דנים בדירת מגורים- אין עסקינן " בנכס משפחתי מובהק, ולעיתים אף היחיד , המהווה את גולת הכותרת של התא המשפחתי" .
כמו כן הנטל הראייתי המוגבר מתבקש, שאם לא כן יכול ויביא הדבר לריקון ההסדר הרכושי הקבוע בסעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון מכל תוכן והפיכתו לאות מתה.
ככל שעסקינן בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים ואשר מתקיים לגביו רישום ע"פ דין, כי אז הנטל הראייתי המוגבר נדרש גם נוכח חשיבות הרישום והמשקל שיש ליתן לרישום זה כמשקף נאמנה את זכויות הצדדים בנכס.
- כפועל יוצא מנטל הראייה המוגבר כמפורט לעיל, הרי שביחס לאותם קריטריונים ונסיבות עובדתיות המצביעות על תחולת הדוקטרינה ושנקבעו בפסיקה ביחס לדירת מגורים , סבורני כי ככל שעסקינן בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים , יש להקשיחם.
מסקנתי זו נובעת לא רק מהאמור בסעיף 26 לעיל, ואבהיר.
- חוק יחסי ממון קובע את המשטר הרכושי החל על בני זוג שנישאו החל מ 1/1/1974, ומטרתו בין היתר, ליצור ודאות משפטית בכל הקשור למצב הרכושי בין בני הזוג עת פוקעים נישואיהם.
ודאות משפטית זו, אשר אותה מבקש חוק יחסי ממון להשיג, מחייבת משנה זהירות בכל עת בו מבקשים בתי המשפט ליתן פתרון משפטי "מחוץ" לחוק .
- לשון אחר, גישה המפעילה בהרחבה את הדוקטרינה הדרה בכפיפה אחת עם חוק יחסי ממון , יכולה ותביא לריקון החוק מתוכן , תפגע בוודאות המשפטית אשר בבסיס החוק , ועל כן לטעמי אינה מומלצת.
- עוד אוסיף כי משהמחוקק חוקק חוק ספציפי המסדיר את יחסי הרכוש בין בני זוג שנישאו לאחר ה- 1/1/1974, מתן פתרון רכושי אחר הסותר סעיף ספציפי בחוק , צריך ויעשה מכוח הדין הכללי במסורה ולהשגת המטרה שהחוק עצמו מבקש להשיג.
- כידוע חוק יחסי ממון בנוסף לוודאות המשפטית, מבקש ליצור שוויון כלכלי בין בני הזוג עת הם מתגרשים. זוהי רוח התקופה, רוח הפסיקה , ולאור מטרה זו מפרש ומיישם בית המשפט את חוק יחסי הממון.
וכדברי כבוד השופט דנציגר בבע"מ 1398/11 :
" הנה כי כן, לשונו של החוק ברורה וכך גם תכליתו: בעומדנו בנקודת הסיום של הנישואין, עלינו לנקוט , ככלל, במנגנון חלוקה שוויונית של כלל נכסי בני הזוג- למעט אותם נכסים שהוחרגו מהחלוקה מכוח החוק או מכוח הסכמת הצדדים- כאשר מטרתו להביא לאיזון כלכלי בין בני הזוג ולצמצם את חוסר השוויון הגלום ביחסי הממון ביניהם אשר סיבותיו הינן, לרוב, חיצוניות ....".
ראה לעניין סוגיית השוויון הכלכלי ביציאה מקשר הנישואין גם בסעיף 40 לפסק דינו של חברי סגן הנשיא, כבוד השופט אסף זגורי בתמ"ש 810/04/15 מיום 29/7/15.
- יחד עם זאת, ומאחר והחוק אינו יכול לצפות כל סיטואציה אפשרית, יכול והחוק במקרה קונקרטי לא ישיג את המטרה שלשמה נחקק- שוויון כלכלי ביציאה מקשר הנישואין. כי אז ובמקרה קונקרטי כזה, ניתן לפנות לדין הכללי . במקרה כזה, הדין הכללי אינו עומד בניגוד לרוח החוק הספציפי ולמטרתו, אלא למעשה משלים אותו.
- אדגיש כי פסקי הדין המנחים של בית המשפט העליון אשר הכירו בדוקטרינה של כוונת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי , דנו רובם ככולם בדירת מגורים, ואף כי הדוקטרינה לא יוחדה לדירת המגורים, נראה כי זו נבנתה והוכרה סביב דירת המגורים, נוכח היותה " גולת הכותרת , ולעיתים הנכס היחיד " של התא המשפחתי, ונוכח תחושת אי הצדק שיכול ותגרם במקרה קונקרטי לאור סעיף 5 (א) (1 ) לחוק.
כך לדוגמא פסקי הדין יעקובי, אבו רומי וששון, אשר מהווים את אבני הבניין של הלכת הכוונה השיתוף הספציפית מכוח הדין הכללי , דנו בדירות מגורים.
- אין בכוונתי לחרוג מההלכה לפיה דוקטרינת כוונת השיתוף הספציפי חלה במקביל לחוק יחסי ממון בנכס חיצוני אף שאינו דירת מגורים, אולם סבורני כי אין להקיש באופן אוטומטי מהנסיבות ומהקריטריונים שהוכרו בפסיקה כמלמדות על שיתוף ספציפי בדירה מגורים כנסיבות המלמדות על שיתוף ספציפי בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים.
לטעמי, עקרון הוודאות המשפטית יש לו חשיבות יתרה עת עסקינן בתא המשפחתי, והעיקרון המשפטי לפיו ישנה עדיפות של דין ספציפי על פני הדין הכללי, מובלים למסקנה כי יש להקשיח את הקריטריונים בכל הקשור להחלת הדוקטרינה מכוח הדין הכללי על נכס חיצוני שאינו דירת מגורים.
עקרון הוודאות , מקבל אף חשיבות נוספת עת עסקינן בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים ואשר ביחס אליו מתנהל רישום זכויות ע"פ דין.
כך לדוגמא, המבחנים המוכרים בפסיקה ביחס לדירת מגורים כמשך חיי הנישואין וכשיפוץ מסיבי בנכס, צריכים להיות מחמירים ונוקשים יותר עת עסקינן בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים.
וכך כאמור, עת עסקינן בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים ואשר לגביו מתנהל רישום ע"פ דין, יש ליתן משקל גדול יותר לרישום.
כן יש ליתן משקל גדול יותר להבחנה בין נכס אשר לגביו נטען לשיתוף ספציפי כבר במועד רכישתו ( שאז מוטל על הטוען להבהיר מדוע חרף היותו נוכח במועד הרכישה , לא דאג כי הנכס יירשם גם על שמו ) , לבין נכס אשר לגביו נטען כי השיתוף הספציפי התגבש במרוצת השנים ולאחר רכישת הנכס ( שאז פטור הטוען מלהסביר את מצבו הרישומי של הנכס ).
- נוכח המתח הקיים לעיתים בין חוק יחסי הממון לבין דוקטרינת כוונת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי, הקושי לחלץ כלל יישומי ברור והצורך "בפיתוח הדין" (כדברי כבוד השופט דנציגר בבע"מ 1398/11) , אבקש להציג מודל ( להלן: "המודל התכליתי ") , אשר יכול ויציע פתרון בבחינת " כלל אצבע".
על פי מודל נורמטיבי זה , נוכח קיומו של דין ספציפי ( חוק יחסי ממון ) ודין כללי , הפניה לדין הכללי תעשה רק וכדי לשרת את מטרת החוק הספציפי- " שוויון כלכלי ביציאה מקשר הנישואין". מטרת החוק ותכליתו חולשים גם על הדין הכללי, והפעלת הדין הכללי תעשה באורו של חוק יחסי ממון.
על פי המודל התכליתי הדין הכללי ממשיך לדור בכפיפה אחת עם חוק יחסי ממון , אולם לצורך השגת מטרת החוק ורוח הפסיקה. הדין הכללי ממשיך לדון בכפיפה אחת עם חוק יחסי ממון, אולם הוא " מתעורר משנתו" רק כאשר הדבר נדרש לצורך השגת מטרת החוק .
ע"פ המודל התכליתי המוצע על ידי הפניה לדין הכללי לא תעשה באופן אוטומטי אלא רק לצורך השגת תכלית החוק והפסיקה- השגת שוויון כלכלי במהלך היציאה מהנישואין.
ע"פ "המודל התכליתי" דוקטרינת כוונת שיתוף ספציפי בנכס חיצוני מכוח הדין הכללי , איננה רק שאלה " עובדתית תלוית נסיבות " כי אם גם שאלה ערכית נורמטיבית וזאת נוכח חוק יחסי ממון ורוח הפסיקה העכשווית.
- לשיטתי, ככל שהפתרון שמתווה חוק יחסי ממון ( לרבות סעיף 5 (א) (1) שבו ) עולה בקנה אחד עם מטרת החוק ורוח הפסיקה ( שוויון כלכלי בעת הגירושין ) אין מקום " לחפש" פתרון נוסף בדין הכללי ויש ליתן את הבכורה להסדר המוצע בדין הספציפי- חוק יחסי הממון. במקרה כזה אין " לרעות בשדות זרים" , ועל כן אין כל צורך לפנות לדין הכללי.
ובכיוון ההפוך, ככל שהדין הכללי מביא לפתרון שעומד בניגוד לרוח ומטרת חוק יחסי ממון, כי אז הוא נסוג מפני ההסדר הקבוע בחוק הספציפי – חוק יחסי ממון.
רק במקרה שבו חוק יחסי הממון אינו מביא לתוצאה המיוחלת שעומדת בבסיס מטרת החוק והפסיקה – שוויון כלכלי צודק בפקיעת הגירושין, כי אז, ורק אז, ניתן לחפש מזור בדין הכללי ולבחון האם הוכח כי נתקיימה כוונת שיתוף ספציפית ( תוך ההבחנה כאמור לעיל בין דירת מגורים לבין נכס חיצוני שאינו דירת מגורים ).
דיון והכרעה- האם מתקיימת כוונת שיתוף ספציפית מכוח הדין הכללי במקרה הקונקרטי?
- הדירה ב** נרכשה בטרם נשואי הצדדים, נרשמה ע"ש האישה בלבד, ומשכך הינו נכס חיצוני שאינו בר איזון מכוח סעיף 5 (א) (1) לחוק יחסי ממון.
- כאמור האיש טוען לבעלות על מחצית הדירה מכוח הדין הכללי - " דוקטרינת כוונת השיתוף הספציפי ".
- אציין כי למרות שהצדדים התגוררו בדירה מספר שנים, אין לראות בה משום דירת מגורים שהרי המשפחה עברה כבר בשנת 2008 להתגורר בבית במושב *** ,ומאז הדירה ב** הושכרה.
- לאור הניתוח הנורמטיבי והמודל התכליתי אותו אני מציע , הפניה לדין הכללי לא תעשה " באופן אוטומטי" וזאת נוכח קיומו של דין ספציפי- חוק יחסי ממון .
הפניה לדין הכללי תעשה רק כאשר חוק יחסי ממון אינו נותן במקרה הקונקרטי פתרון צודק ורק כאשר הדין הכללי מביא לפתרון העולה בקנה אחד עם רוח החוק הספציפי והפסיקה- שוויון כלכלי בעת הגירושין.
- במקרה דנן נראה כי סעיף 5 ( א) (1) לחוק יחסי ממון מביא את הצדדים שבפני לתוצאה צודקת שעולה בקנה אחד עם רוח החוק ועם רוח הפסיקה- שוויון כלכלי בין בני הזוג בעת הגירושין.
ע"פ ההסדר הרכושי בחוק יחסי ממון , הדירה ב* נותרת בידי האיש , והדירה ב** נותרת בידי האישה ( בנוסף לבית במושב *** שחולק בין הצדדים בחלקים שווים ).
נוכח התוצאה הצודקת המושגת במקרה הקונקרטי שבפני מכוח ההסדר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון, לשיטתי וע"פ המודל המוצע אין לפנות ולחפש פתרון בדין הכללי.
- גם אם אצא מנקודת הנחה כי יש מקום לבחון את הפעלת דוקטרינת השיתוף הספציפי וגם אם אצא מנקודת הנחה כי היא מתקיימת במקרה דנן ( מבחינת נטלי הוכחה וקיומם של הקרטריונים ) , כי אז היתה מתקבלת תוצאה לא צודקת , לא שוויונית, באופן שבו האיש היה נותר עם הדירה ב*, עם מחצית הדירה ב** ועם מחצית הבית במושב *** , בעוד שהאישה היתה נותרת רק עם מחצית הבית ב** ועם מחצית הבית במושב ***.
תוצאה זו עומדת בניגוד לרוח חוק יחסי ממון ולרוח הפסיקה , ועל כן המסקנה ע"פ המודל התכליתי היא כי הדין הכללי נסוג מפני חוק יחסי ממון.
- אוסיף כי גם אם אנקוט בגישה מקלה יותר מזו המובאת לעיל ושלא לפי המודל התכליתי המוצע לעיל, וע"פ הגישה הקיימת בפסיקה, הרי שע"פ המבחנים שקבע כבוד השופט עמית בע"מ 1398/11 , נראה שאין במקרה דנן להכיר בכוונת שיתוף ספציפי בדירה ,וכי האיש לא הוכיח קיומה של הדוקטרינה , שכן :
" לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואיו ואשר נותר על שמו" .
כמו כן, אין לראות בשיפוצים שביצעו הצדדים שבפני בדירה במהלך שנות נישואיהם משום " שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית" כניסוחו של כבוד השופט עמית עת דן הוא בדירת מגורים בפס"ד הנ"ל ( קל וחומר עת עסקינן במקרה הקונקרטי בנכס שאינו דירת מגורים ).
יתרה מכך , הצדדים שבפני היו נישואים 12 שנים, והתגוררו בדירה רק 7-8 שנים. לשיטתי מדובר בפרק זמן קצר מידי לתחולת הדוקטרינה , ובוודאי עת עסקינן בנכס שאינו דירת מגורים ואשר לגביו מתקיים רישום זכויות על פי דין. סקירת פסקי הדין בהם הוכרה כוונת שיתוף בדירת מגורים מלמדת על תקופת נישואין ארוכה יותר- כשני עשורים.
אני ער לטענת האיש באשר לחלקו בתשלומי החזרי המשכנתא, אך נראה לי כי טענה זו כוחה יפה רק בשנים בהם התגוררו הצדדים בדירה, שכן לאחר מעברם לביתם המשותף במושב ***, הדירה הושכרה ובאופן שהדירה מימנה את עצמה ואף מעבר לכך.
כמו כן אני ער לטענת האיש כי שילם מכיסו 10% מהתמורה בעת רכישת הדירה, אך אין להתעלם מהעובדה כי מגוריו במהלך 7-8 שנות הנישואין הראשונות בדירת האישה ב**, אפשרו לו להשכיר את דירתו ב* ולשלם מדמי השכירות את החזרי המשכנתא של דירה זו. מגוריו של האיש בדירת האישה ב** , פטרו אותו למעשה מחובתו לדאוג למדור האישה וילדיו, ואפשרו לו בפועל להגדיל את נכסיו שאינם ברי איזון- דירתו ב*.
- נתתי גם משקל לעולה מדברי הצדדים כי הבית המשותף ב*** נרכש בשנת 2008 נוכח משבר ביחסי בני הזוג , וזאת בין היתר, לאור טענותיה של האישה כי נטל פרנסת המשפחה נופל בעיקר עליה.
מדברי הצדדים ניתן להסיק , כטענת האישה, כי בניסיון ליצור איזון כלכלי ביניהם , רכשו את הבית המשותף במושב *** באופן שהדירה ב* תישאר לאיש והדירה ב** תישאר לאישה. במסגרת אותו ניסיון לשלום בית וניסיון ליצור חלוקה שוויונית, גם פתחו בני הזוג חשבון בנק משותף חדש בבנק מזרחי אליו הפקידו מידי חודש סכום חודשי זהה- 5500 ₪ בחודש.
ראה לעניין זה דברי האיש בעמ' 69 שורות 20-30 לפרוטוקול מיום 30/12/14, וכן עמ' 72 שורות 9-12, וכן סעיף 52 לתצהיר עדות האישה מיום 25/11/13.
רכישת הבית המשותף במושב *** בשנת 2008 על רקע המשבר הזוגי שבסיסו היה משבר כלכלי, ורישומו על שם שני בני הזוג, תוך הותרת מצב רישום הזכויות בדירה ב** ללא שינוי ע"ש האישה חרף המשבר , יש בו כדי לחזק את טענת האישה.
כפי שמצג שיצר בן זוג רשום יכול להקים כוונת שיתוף ספציפי לבין זוג הלא רשום ( דברי כבוד השופט דנציגר בבע"מ 1398/11 ), כך גם מצג יכול שלא להקים את כוונת השיתוף הספציפי. משבחר האיש לרכוש בית במשותף עם האישה במושב *** על רקע משבר זוגי כלכלי, ולהותיר רישום הזכויות בדירה ב** על שם האישה בלבד , יצר מצג שיש בו כדי למנוע ממנו את השיתוף בדירה.
- אף לפי מודל " הקהילה המשפחתית" שמציע פרופ' שחר ליפשיץ במאמרו המרתק " החלת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי על נכסים מלפני הנישואין ועל ירושות ומתנות בעידן של חוק יחסי ממון" ( הון משפחתי, נובמבר 2014 ) נראה כי אין במקרה שבפני תחולה לדוקטרינת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי, וזאת בשים לב לכך כי פרופ' ליפשיץ מציע מספר תנאי סף ( וכלשונו- " אורח חיים קישורי " ) לקיום כוונת השיתוף הספציפי , וביניהם תנאי הסף של 20 שנות נישואים ( תנאי סף שאינו מתקיים במקרה הקונקרטי שבפני ).
למען שלימות התמונה ביחס למאמר הנ"ל המשתרע על 34 עמודים אציין כי , חרף המודל אותו הוא מציע, מצטרף פרופ' ליפשיץ לאלו המסתייגים מן הגישות המקלות מאוד על הרף הנדרש להוכחת כוונת השיתוף , ונראה כי גם הוא עושה הבחנה בין דירת מגורים לבין נכס אחר.
עוד מדגיש פרופ' ליפשיץ במאמרו כי " בשנים האחרונות , הלכת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי נתפסה יותר ויותר כעניין של צדק נקודתי הנתון לשיקול דעתו של השופט העוסק בתיק , באופן שהיקשה מאוד על העוסקים במלאכה לתכנן את צעדיהם או לחזות את תוצאות המשפט" . להבנתי, יש במודל התכליתי אותו הצעתי לעיל , כדי להשיג הן את " הצדק הנקודתי" והן את הוודאות המשפטית .
דיון והכרעה- טענת ההשתק השיפוטי?
- מעבר לצורך נוכח דחיית התובענה מהטעמים שפורטו לעיל ( ע"פ המודל התכליתי המוצע על ידי, ע"פ מבחני הפסיקה וע"פ המודל המוצע ע"י פרופ' ליפשיץ), מצאתי להתייחס בפסק הדין גם לטענת ההשתק השיפוטי שטענה האישה לאור דברי האיש כי הדירה נרשמה על שם האישה בלבד גם משיקולי מס.
- בסעיף 19 לכתב התביעה מציין האיש כי " הדירה נרשמה ע"ש הנתבעת-וזאת משיקולי מיסוי וכדי לקבל משכנתא בתנאים מועדפים".
במהלך הדיון מיום 28/11/12 הסביר ב"כ האיש כי " הדירה לא נרשמה על שמו בגלל שלו כבר היתה דירה על שמו וכדי שלא יצטרכו לשלם מיסוי..." ( עמ' 2 שורה 30 לפרוטוקול הדיון מיום 28/11/12 ).
בסעיף 49 לתצהיר עדות הראשית מיום 18/2/14 חזר איש על טענתו כי " הדירה נרשמה אמנם ע"ש גרושתי-וזאת משיקולי מיסוי וכאמור כדי לקבל משכנתא בתנאים מועדפים...."
בחקירתו הנגדית טען האיש בתחילה כי הדירה לשיטתו נרשמה ע"ש האישה " בין היתר משיקולי מס..." ( עמ' 74 שורה 9 לפרוטוקול מיום 30/12/14 ) ,ובהמשך השיב כי " לשאלת בית המשפט למה התכוונתי כאשר כתבתי שיקולי מס, אני משיב, שכנראה היינו צריכים לשלם מס רכישה...." ( עמ' 75 שורות 4-5 לפרוטוקול מיום 30/12/14 ).
- בסעיף 33 לסיכומיו חזר האיש על טענתו כי " הדירה נרשמה אמנם ע"ש התובעת- וזאת משיקולי מיסוי..." , תוך שהוא הוסיף כי " בבירור שערך הנתבע מול רשויות המס עולה בבירור כי לא היתה כל רמייה של שלטונות המס והכל חוקי מבחינת מיסוי ומס רכישה".
יודגש כי האיש לא צירף כל ראיה להוכחת טענתו כי " לא היתה כל רמייה של שלטונות המס...".
- מהאמור לעיל עולה בבירור כי לשיטתו של האיש הדירה נרשמה ע"ש האישה בלבד וזאת כדי להתחמק מתשלום מס רכישה. מדברי האיש כמפורט לעיל עולה התמונה לפיה ככל שהדירה היתה נרשמת גם על שמו, כי אז הוא היה מחויב בתשלום מס רכישה.
- משלא הוצגה בפני כל ראיה אחרת, הרי שלשיטתו של האיש אי רישום הזכויות בדירה גם על שמו נועדה להתחמק, שלא כדין, מתשלום מס הרכישה. לשיטת האיש עצמו, הוא בחר להציג בפני רשויות המס מצג שווא לפיו הדירה איננה גם דירתו, וזאת כדי להתחמק מתשלום מס רכישה.
- טענת האיש כי ביקש למעשה להתחמק מתשלום מס רכישה, מעלה מספר שאלות עקרוניות:
מה דין מצג שווא שהציג בעל דין בפני רשויות המס במערכת היחסים הרכושית הפנים משפחתית?
האם מצג שווא שהציג בעל דין בפני רשויות המס ושמטרתו להתחמק מתשלום המס , מונע ממנו מלטעון לכוונת שיתוף ספציפי מכוח הדין הללי?
- בפסק דינו של כבוד השופט רובינשטין מיום 20/1/15 בבע"מ 356/15 הורחבה למעשה דוקטרינת "ההשתק השיפוטי" , באופן שהיא כבר איננה מוגבלת רק לדברים שנאמרו על ידי בעל דין באולמות בתי המשפט , אלא היא חלה גם על מצגים שיצר בעל דין בפני רשויות אחרות.
וכדברי כבוד השופט רובינשטיין עת הוא דן בדוקטרינת ההשתק השיפוטי " אבהיר: ככלל ייתכן כי הצגת דברים אל מול הרשויות ואחר כך עמדה שונה במשפט האזרחי תצדיק הפעלתה של הדוקטרינה ...."
מדברי כבוד השופט רובינשטין לעיל ניתן להסיק כי טענת " ההשתק השיפוטי" חלה גם על מצג שיצר בעל דין בפני רשויות המס ויש בכוחה להשפיע על היחסים הרכושיים בתוך התא המשפחתי.
- במקרה דנן אינני נדרש להכריע בשאלה העקרונית באם בכוחה של טענת " ההשתק השיפוטי" לבדה ( שכאמור הורחבה גם למצגים בפני רשויות אחרות ) , כדי לחסום את דרכו של בעל דין מלטעון לקיומה של דוקטרינת השיתוף הספציפי , או שמא מדובר רק בקריטריון נוסף ומצטבר.
יחד עם זאת, מבלי להכריע בשאלה העקרונית הנ"ל, טענת "ההשתק השיפוטי" בוודאי יכולה לשמש כקריטריון נוסף לקריטריונים שקבע כבוד השופט עמית בבע"מ 1398/11 , וקל וחומר עת עסקינן בסעד הצהרתי לו עתר האיש – סעד שבמקורו בדיני היושר.
לטעמי, טענת "ההשתק השיפוטי" בסוגיית המס מקבלת משנה תוקף במקרה הקונקרטי שבפני ומצטרפת לטעמים לדחיית התובענה, וזאת גם נוכח העובדה כי המשכנתא אותה נטלה האישה לצורך רכישת הדירה כללה הטבות לה רק היא היתה זכאית.
סיכום:
- לאור האמור לעיל, דין התביעה שבתיק זה (תמ"ש 50571/10/12) להידחות.
- האיש ישלם לאישה הוצאות ההליך שבפני סך של 15,000 ₪, ואשר ישולמו תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
- המזכירות תשגר את פסק הדין לבאי כוח הצדדים ותסגור את התיק.
- אני מתיר את פרסומו של פסק הדין ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים.
ניתן היום, ה' אלול תשע"ה, 20 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.