חיוב רשות שדות התעופה והמדינה באחריות לנזקי חברות שספקו תוצרתן לרשות הפלשת'

א.         רקע:

בפני תביעה כספית בגין נזקים שנגרמו לתובעות, לטענתן, בשל התרשלות הנתבעות שבגינה לא נתאפשר ללקוחותיהן של התובעות- תושבי הרשות הפלשתינאית, להחזיר את מיכלי הפלסטיק בהם סופקה תוצרתם החקלאית המכונים דולבים (להלן: " הדולבים").

התובעות הינן חברות ואגודות המפעילות ומנהלות בתי אריזה ובתי קירור לאחסון ושיווק פרי.

הנתבעת מס' 1 (להלן : "נתבעת 1" ) הנה רשות שדות התעופה, אחראית, מנהלת ומפעילה, בין היתר, את מסוף קרני המשמש כדרך מעבר, כניסה ויציאה מוסדרת ממדינת ישראל לרשות הפלסטינאית (להלן :"רש"פ") שברצועת עזה (להלן :"הרצועה"). נתבעת מס' 2, הינה מדינת ישראל (להלן :"המדינה", "נתבעת מס' 2").

בין המדינה לרש"פ, קיימים קשרי מסחר, כאשר מעבר קרני משמש צינור להעברה דו צדדית של סחורות, מוצרי מזון ומוצרי צריכה למיניהם, בכפוף להגבלות ביטחוניות כאלו ואחרות, אשר מוטלות על פי מציאות היום יום והנחיות מערכת  הביטחון .

חלק לא מבוטל מפרנסתן של התובעות, הינו שיווק פירות לרש"פ. על פי הנוהג הקיים מאז שנת 1994, מכוח "הסכמי פריס". התובעות משנעות את הפרי בדולבים למעבר קרני, מתבצעות בדיקות ביטחון שנקבעו על ידי מי מהנתבעות, הדולבים עם הפרי מועמסים על משאיות של סוחרים ו/או משווקים ברש"פ, ומועברים לרצועה.

ברצועה נפרק הפרי מהדולבים, והדולבים מוחזרים למעבר קרני על ידי הסוחרים הפלשתינאים, שם מתבצע נוהל קליטה ומעבר של הדולבים בחזרה לתחום מדינת ישראל, והם מוחזרים לתובעות למילויים פרי בשנית. כך חוזר חלילה, מתבצע המסחר בין התובעות לסוחרים ברצועה, דרך כלל באופן סדיר מזה שנים רבות.

ב.         טענות התובעות בתמצית:

 [1]       הנתבעות לא אפשרו החזרת הדולבים דרך מעבר קרני, על אף שהיה מחובתן לעשות כן על פי חוק.

[2]        הנתבעות לא קבעו נוהלים מסודרים לצורך הסדרת הכניסה והיציאה של הדולבים לרצועה, וחזרה לתחומי המדינה.

[3]        הנתבעות לא פעלו כפי שרשות סבירה היתה צריכה לפעול בנסיבות העניין, הפרו חובות חקוקות, ובפעולותיהן הפרו את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

[4]        באשר לנתבעת מס' 1 טוענות התובעות כי היא  לא העמידה כח אדם ו/או ציוד מספיק ו/או ראוי ו/או מתאים שיאפשר העברה ו/או בדיקה ו/או החזרה של הדולבים, וכן כי  שיתפה פעולה עם הנתבעת מס' 2  משיקולים זרים.

[5]        באשר  לנתבעת מס' 2 מוסיפות וטוענות התובעות, כי פעלה משיקולים זרים ו/או שיקולים פוליטיים, ו/או שיקולים שלא הביאו בחשבון את צרכי התובעות וזכויותיהן. לא ידעה את התובעות באשר לאפשרות של אי החזרת הדולבים לשטח ישראל, יצרה מצג שעל פיו התובעות השקיעו מיטב מרצן, כספן וזמנן לרכוש דולבים לצורך שיווק פרי לרצועה, ולאחר מכן שינתה מצבן של התובעות לרעה ללא כל סיבה, וזאת מבלי שיידעה אותן מראש. לא פעלה כמתחייב מהיותה ריבון ו/או אחראית על שיווק פרי ו/או קשרים עם הרשות הפלסטינית ו/או כאחראית על מעבר קרני, והפרה את הסכמי פריס משנת 1994, ו/או אלו אשר באו בעקבותיהם, ולא פעלה בתום לב. 

ג.          טענות הנתבעות  בתמצית:

[1]        הנתבעות טענו בפתח כתב הגנתן, כי התביעה הוגשה בטרם התגבש הנזק הנטען, לפיכך דינה להימחק על הסף. עוד הם טענו כי הואיל והנזק הנטען הינו עלותם של כל מיכלי הפרי אשר הועברו, בנקודת זמן מסויימת, לרש"פ, דרך מעבר קרני ולא הושבו לישראל באותה נקודת זמן והתובעות לא ביקשו בתביעתן, פיצוי בגין נזק אחר, אשר לטענתן נגרם להן ועשוי להמשיך להיגרם להן כתוצאה מאי השבת הדולבים. לפיכך, אין כיום כל רלוונטיות לתביעה, אשר כולה נשענת על מצב זמני של סגירה מוחלטת של המעבר, מצב אשר השתנה זה מכבר. זאת ועוד, הנזק הנטען כלל לא גובש באופן סופי הואיל ומאז הגשת התביעה הושבו דולבים או חלקם לתובעות, לפיכך אין לפצותן בגין עלות הדולבים. לחילופין,  אם נגרם נזק כלשהו לאריזות הריקות, ניזוקו או נעלמו, אין הדבר נוגע לנתבעות אלא לרש"פ ואין לנתבעות כל שיטה ו/או אחריות על כך.

[2]        לגופו של עניין, טענו הנתבעות כי הסירוב להחזרת הדולבים, אינו "סירוב", סתמי. ההחלטה אשר התקבלה בתאריך 11.05.04 לסגור את מעבר קרני, התקבלה כדין, ע"י שר הביטחון, בשל המצב הביטחוני ששרר במעבר ובסביבתו. הגבלת שעות הפעילות נקבעה ע"י צה"ל והיקף שעות הפעילות נקבעה ע"י משטרת ישראל.

[3]        באשר לטענת התובעות בדבר הפרת חובה חקוקה, על הטוען להפרת חובה חקוקה לפרט בתביעתו, מהי החובה המופרת, כמצוות תקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סד"א"), ומשלא עשו כן, דין טענה זו להידחות על הסף. זאת ועוד, הנתבעות לא הפרו כל חובה כלפי התובעות, הן לא הפרו את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו או כל חוק יסוד אחר.

[4]        באשר לטענות הרשלנות, טענו הנתבעות כי לא חלה עליהן חובת זהירות כלפי התובעות. המדובר בפעולה שלטונית מובהקת אשר אין לה מקבילה במישור הפרטי, ולפיכך מטעמי מדיניות אין הצדקה להטלת אחריות על המדינה ו/או שלוחיה. זאת ועוד הפעולה כרוכה בשיקול דעת ואינה יוצרת חובת זהירות כלפי התובעות. לחילופין בפעולותיהן, פעלו הנתבעות בסבירות ובמידתיות ומתוך אחריות לביטחון הציבור, ככל שגוף שלטוני סביר היה פועל בנסיבות העניין. פעולותיהן נבעו משיקולים ביטחוניים בלבד, ללא שיקולים זרים.

[5]        אין בפעולותיהם של הנתבעות משום הפרת הסכמי פריס או הסכמים אחרים בין מדינת ישראל לרש"פ. שיתוף הפעולה בין הנתבעות מחויב מכח החלטת הממשלה ולצורך הבטחת הציבור.