העליון: יש לנכות מס הכנסה מתביעת מעביד כמיטיב להשבת סכומים ששילם לניזוק

1.        המבקשת היתה מעסיקתו של מר בן-ציון (להלן: הניזוק) שנפגע ביום 3.11.98 בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). התאונה הוכרה כתאונת עבודה. כתוצאה מהתאונה נעדר הניזוק ממקום עבודתו למשך 11 יום, ולאחריהם חזר לעבודתו הרגילה בלא שנגרמה לו נכות או פגיעה בכושר השתכרותו. המבקשת שילמה לניזוק עבור 11 הימים בהם לא עבד ושהה בתקופת אי-כושר מלאה כתוצאה מהתאונה. היא הגישה לבית משפט השלום בתל אביב יפו תביעה כנגד מבטחות השימוש ברכב המעורב בתאונה (להלן: המשיבות), במסגרתה דרשה את השבת הכספים ששילמה לניזוק כמיטיבה על פי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן: חוק ההטבה).

2.        הסוגיה העיקרית לגביה עותרת המבקשת כי תינתן לה רשות לערער נוגעת לניכוי מס ההכנסה מסכומי ההטבה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטות א' קובו, מ' רובינשטיין וע' צ'רניאק) קבע כי זכות המעביד-המיטיב היא זכות תחלוף (להבדיל מזכות עצמאית), וככזו כפופה היא לזכותו של הניזוק, ולפיצוי שהיה הניזוק עשוי לקבל אילו היה הוא התובע. לאור האמור, כך נפסק, יש להגביל את שיפויה של המבקשת בהתאם להוראת סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים, ולנכות מתביעתה כמיטיבה מס בשיעור של 25% מהסכום שישולם לה, בדומה לתביעה של הניזוק עצמו. בכך אישר בית המשפט המחוזי את קביעתו של בית משפט השלום (כבוד השופטת י' הניג) לפיה ינוכה מתביעת המבקשת המיטיבה מס בשיעור של 25%. עוד קבע בית המשפט המחוזי לעניין זה כי מאחר שמדובר במדיניות פיצויים "המושרשת מקדמת דנא", שינויה של מדיניות זו מחייב את הבאת עמדתה של רשות המסים על ידי צירופה כבעלת דין - דבר שלא נעשה במקרה הנדון.

3.        המבקשת אינה משלימה עם פסקי הדין של הערכאות הקודמות. היא טוענת כי ברישה של סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים נקבע תנאי מוקדם לחלותו: "היו הפיצויים פטורים ממס...". ואולם, כך נטען, במקרה דנן מוטלת עליה כמעסיקה, מכוח סעיף 164 לפקודת מס הכנסה, החובה לנכות מס מן הסכומים המשולמים לנפגע. זאת ועוד. הסכומים הפטורים ממס פורטו בסעיף 9(7) לפקודת מס הכנסה, והם "כל סכום הון בגין מוות או חבלה". במקרה זה, כך נטען, התאונה לא גרמה לפגיעה בכושר השתכרותו של הניזוק, על כן אין מדובר ב"סכום הון" אלא בפיצוי הבא במקום הכנסה פירותית (הכנסת עבודה). מאחר שסכומי ההטבה חייבים בתשלום מס הכנסה - לא מתקיים תנאי הסף הקבוע בסעיף 4(א)(2) (היות הפיצויים "פטורים ממס") ולפיכך אין תחולה לסעיף. המשיבות מצידן סבורות כי אין לקבל את הבקשה. הן מציינות כי המבקשת מנסה לשנות מדיניות שיפוטית המעוגנת בפסיקה, ומפנות לעשרות פסקי דין שניתנו בעניין זה, על ידי מותבים שונים בערכאות השונות, בהם נקבע כי יש לנכות מס הכנסה משכר העובד בתביעות הנדונות לפי חוק ההטבה. המשיבות מדגישות כי הטענות שמעלות המבקשות נדחו זה מכבר על ידי הפסיקה, ולפיכך אין מקום לשנות את הפרקטיקה הנוהגת. 

4.        לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, לרבות התגובות הנוספות שהוגשו, הגעתי למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשת רשות הערעור.

           כידוע, החוק להטבת נזקי גוף נועד לעודד מיטיבים להיטיב נזקי גוף של ניזוקים. בהתאם לחוק, מוענקת למיטיב הזכות להיפרע את דמי ההטבה מן המזיק. במקביל לכך, מופחת סכום הפיצויים שהניזוק זכאי לקבלו מן המזיק בשיעור ההטבה. כפועל יוצא, המזיק משלם פיצוי על מלוא הנזק שגרם, אך הניזוק אינו מקבל פיצוי כפול (אהרון ברק דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית 646 (מהדורה שניה, גד טדסקי עורך, תשל"ז).

           סעיף 2 לחוק ההטבה מעגן את זכותו של מיטיב להיפרע מן המזיק, וקובע את העיקרון הכללי לפיו מקום בו "גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב".

           זכותו של המיטיב כלפי המזיק היא בעלת אופי סוברוגטיבי (ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נב(2) 638, 645 (1998)). זכותו של הניזוק היא הגודרת את זכות המיטיב, שזכאי להיפרע מהמזיק "עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין...". בעניינו הדין הרלבנטי הוא חוק הפיצויים.

5.        כאמור, טוענת המבקשת כי מקום בו מדובר בפיצוי בשל "אובדן השתכרות", להבדיל מפיצוי בשל "אובדן כושר השתכרות", אין הפיצוי פטור ממס, על כן אין לנכות את מס ההכנסה מן הסכומים להם היא זכאית כמיטיבה. טענה זו הועלתה זה מכבר, וכך נאמר לעניין זה בספרות המשפטית (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים: סדרי דין וחישוב הפיצויים 767-765 (מהדורה חדשה ומעודכנת, 1999):

"יש המבקשים לעשות הבחנה, לעניין חיוב במס, בין פיצויים בשל 'אובדן השתכרות' לבין פיצויים בגין 'אובדן כושר השתכרות'. בכמה פסקי דין של הערכאות הראשונות פורשה הבחנה זו כשוני בין הפסדי השתכרות בעבר לבין הפסדי השתכרות בעתיד. על פי ההבחנה הזו פיצויים בגין אובדן השתכרות, להבדיל מאובדן כושר השתכרות, אינם סכום הון שנתקבל כפיצויים, והם באים במקום השתכרותו השוטפת של הניזוק, ולפיכך הם מהווים הכנסת פירות החייבת בתשלום מס הכנסה רגיל. לפי השקפה זו פיצויים בגין אובדן השתכרות, להבדיל מפיצויים בגין אובדן כושר השתכרות, המפצים על אובדן מקור הכנסתו של הנפגע, שהוא נכס הון הפטור ממס, אינם פטורים ממס הכנסה, וממילא יש להביא בחשבון הפיצויים לעניין נזק זה את שכרו של הנפגע ברוטו. הבחנה זו אין לקבל. לכאורה קיים שוני בין הפיצויים הבאים לפצות על הפסדי השכר שהרוויח הנפגע ועתיד היה להרוויח אילולא התאונה לבין אלה הבאים לפצות על פגיעה בכושרו של הנפגע להפיק השכרות. למעשה בתביעת הפיצויים המדובר בשני פניו של מטבע השכר, כפי שהדבר הובהר בפסיקת בית המשפט העליון בע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, מפי השופט [כתוארו אז] א' ברק: 'אם הנזק בר הפיצוי הוא 'אובדן השתכרות' או 'אובדן כושר השתכרות' - הכל לפי בחירתו האישית של הפרשן, בין שני אלה אין הבדל בעל אופי תיאורטי, שכן ערכו של כושר ההשתכרות הוא על פי זרם ההשתכרות, והנובע ממנו הלכה למעשה ('הגישה המוחשית')'. וכן: 'כושר ההשתכרות אינו ערך כלכלי בפני עצמו אלא סך כל ההשתכרות הצפויה ממנו בעתיד, ובאין צפיות שכזו, אין לפוטנציאל זה כל ערך'. מכל מקום להבחנה זו אין ליחס משמעות מעשית לעניין חובת ניכוי המס. הוראות הנוהל של נציבות מס ההכנסה מתייחסות באופן גורף לפיצויים, בלא הבחנה בין מרכיב הנזק המיוחד (אובדן ההשתכרות עד יום מתן פסק הדין) לבין מרכיב הנזק הכללי (בעתיד). יש לפרש לפיכך את הוראת סעיף 9(7) לפקודת מס הכנסה כפוטרת ממס גם פיצוי על אובדן השתכרות בעבר והתוצאה: אין להבחין, לעניין ניכוי המס מבסיס השכר המשמש לחישוב הפיצויים, בין הפסדי העבר לבין הפסדים בעתיד"

           בספרו של פרופ' אהרן יורן היבטי מס בפיצויי נזיקין 48 (1987) מציין המחבר לעניין זה:

"לפי פרשנותי לסעיף 9(7) לפקודה, גם פיצוי על אבדן השתכרות בעבר, הוא חלק מהפיצוי בעד פגיעה בכושר ההשתכרות ופטור ממס מכוח סעיף 9(7)... זוהי גם הפרקטיקה המעוגנת בחוזר של נציבות מס הכנסה".

           בהמשך, דן המחבר בשאלה אם בביטוי "היו הפיצויים האמורים פטורים ממס הכנסה" שבסעיף, הכוונה היא למצב חוקי או למצב עובדתי-תוצאתי, וקובע לעניין זה כי:

"בהתחשב במטרה התחיקתית, דהיינו הפחתת פיצוי שאינו ממוסה (וזאת כדי להקטין את דמי הביטוח), אין זה משנה אם הפטור מקורו במצב המשפטי או בפרקטיקה של רשויות המס. כאשר ישנה ודאות שהפיצוי לא ימוסה, דין הוא שיש להפחיתו בגובה המס שהיה חל על ההכנסות שאבדו, עד תקרת ההפחתה של 25%. אולי ניתן גם לראות בהתייחסותו של המחוקק בחוק תאונות דרכים לפיצויים בשל אובדן ההשתכרות בצד פיצויים בשל אובדן כושר השתכרות, כפיצויים העשויים להיות פטורים ממס, כהענקת גושפנקא לפטור ממס לפיצויים אלה" (שם, בעמ' 166).

           המיטיב כפוף, אפוא, לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים, לרבות העיקרון של ניכוי מס הכנסה בגבולות 25% (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 397 (מהדורה שלישית, 2005).

6.        ואכן, בחינת פסיקת הערכאות המבררות מעלה כי בתי המשפט נוהגים באופן עקבי לנכות מתביעת המעביד-המיטיב מס הכנסה בשיעור הקבוע בחוק הפיצויים, גם כשמדובר בתשלום עבור הפסדי שכר בעבר (ראו למשל: פסק דינם של כבוד השופטים י' גרוס, א' קובו ומ' רובינשטיין בע"א 8/98 (מחוזי-ת"א) אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 6.2.2000); פסק דינם של כבוד הנשיאה ב' גילאור והשופטים א' רזי וא' שיף בע"א (מחוזי-חיפה) 4526/07, 4540/07 4621/07, 4608/07 ו-4999/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 21.7.2008); פסק דינם של כבוד סגן הנשיאה השופט ש' ברלינר והשופטים י' עמית ור' סוקול בארבעה ערעורים מאוחדים: ע"א 11201-01-09 begin_of_the_skype_highlighting            11201-01-09      end_of_the_skype_highlighting הדר חברה לביטוח בע"מ נ' רבוע כחול ישראל בע"מ; ע"א 11213-01-09 begin_of_the_skype_highlighting            11213-01-09      end_of_the_skype_highlighting הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אסם השקעות בע"מ; ע"א 11224-01-09 begin_of_the_skype_highlighting            11224-01-09      end_of_the_skype_highlighting הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ; וע"א 2700-03-09 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ (טרם פורסם, 27.8.2008); ופסק דינם כבוד סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג והשופטים י' כהן ור' שפירא) בע"א (מחוזי-חיפה) 12622-04-09 begin_of_the_skype_highlighting            12622-04-09      end_of_the_skype_highlighting פניקס הישראלי בע"מ נ' בית חולים "מאיר" כפר סבא (טרם פורסם, 1.3.2010).

7.        לבסוף יוער, ביחס לטענת המבקשת כי הוכיחה את תשלום המס באמצעות תלוש המשכורת הרלוונטי, כי לתשלום כאמור אין כל נפקות. בית המשפט אינו נדרש לבחון אם המשכורת ששולמה לעובד-הניזוק חויבה במס, אלא אם הפיצויים המגיעים לו פטורים ממס. ודוק: סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים נוקט בלשון "ניכוי מס הכנסה", אלא שכידוע ניכוי זה אינו תלוי המס המשולם בפועל, כי אם אחד מבין האמצעים שנקבעו בחוק להקטנת עלותו, בדרך של הפחתת הפיצוי באחד מראשי הנזק בסכום שאינו עולה על שיעור קבוע של 25%. לכן, בבוא בית המשפט לנכות את "מס ההכנסה" מן הפיצויים בגין הפסדי ההשתכרות - נוהג הוא כמצוות סעיף 4(א)(2) לפיה "...יחושבו הפסדי הנפגע לעניין פיצויים אלה לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה בעת קביעתם". במלים אחרות: בית המשפט אינו נדרש לניכויים המופיעים בתלוש השכר שקדם לתאונה, כי אם להכנסה שהיתה צפויה לתובע אלמלא התאונה, המשוערכת ליום פסק הדין, וממנה הוא מנכה את מס ההכנסה החל עליה, לפי טבלאות המס הנכונות ליום פסק הדין. לאור האמור, ברי כי המעביד-המיטיב, המקדים את תשלום השכר, אינו פטור מחובת ניכוי המס במקור ומהעברתו לרשות המס. הנה כי כן, בסיכומם של דברים הפיצוי במקרה דנן פטור ממס, על כן יש לנהוג בהתאם להוראת סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים.

           אשר על כן, ובהתחשב בכך שלא הובא טעם משכנע לסטות מן ההלכה הנוהגת בעניין זה, דין בקשת רשות הערעור להידחות. המבקשת תשא בהוצאות המשיבות ובשכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ש"ח. 

           ניתנה היום, כ"ו בשבט התשע"א (31.1.2011).