לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, אשר ניתן על-ידי כב' השופטים ד' ברלינר - נשיאה; ג' קרא; ו-מ' סוקולוב, בע"פ 2525-10-12, מיום 8.4.2013, ובו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית-משפט השלום בתל אביב-יפו, אשר ניתן על-ידי כב' השופט ד' בארי - שופט בכיר, בת"פ 22227-04-10, מיום 27.9.2013.
ביום 16.5.2013, החלטתי לעכב את ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש עד להחלטה בבקשה למתן רשות ערעור שהוגשה על-ידו.
רקע והליכים קודמים
נגד המבקש, ושני נאשמים נוספים, הוגש כתב אישום מתוקן, אשר במסגרתו ייוחסו להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין.
מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי עובר ליום 23.2.2010, במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה, קשר המבקש (הנאשם 3 בכתב האישום) קשר עם שני הנאשמים הנוספים, לתקוף, בצוותא חדא, אדם בשם אזוד (להלן: המתלונן). במסגרת הקשר ולשם קידומו, התקשר הנאשם 1, ביום 23.2.2010, אל המתלונן וקבע להיפגש עימו בחניית רכבים, בשדרות ירושלים ביפו. בהמשך אותו היום, הגיעו המבקש והנאשמים הנוספים, לאותו חניון, והמתינו לבואו של המתלונן, ומיד עם הגיעו, דחפו הנאשם 1 אל פינת החניון והדף את ראשו לאחור. בעקבות כך, החל המתלונן להימלט, אך המבקש ושותפיו רדפו אחריו, השיגוהו, והכו אותו בעוצמה רבה בראשו ובידו. בהמשך, הצליח המתלונן להימלט לקיוסק סמוך, אך המבקש ושותפיו דלקו אחריו והגיעו אל המקום בעקבותיו, שם המשיכו להכותו בראשו, בצוותא חדא, במשך מספר דקות, עד שעזבו את המקום ברכבו של הנאשם 1. כתוצאה ממעשים אלה, נשברה ידו הימנית של המתלונן והוא סבל מפציעה בראשו, אשר הצריכה תפרים.
ביום 17.5.2012, לאחר שבתחילה כפרו הנאשמים בעבירות שיוחסו להם, הודיעו הצדדים לבית-משפט השלום, כי הגיעו להסדר טיעון, שבמסגרתו הוסכם על תיקון כתב האישום המקורי, באופן שימחק ממנו האישום בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, ואילו הנאשמים, יודו בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן. אשר לעונשו של המבקש הוסכם, כי הצדדים יעתרו במשותף לעונש של 6 חודשי מאסר, "אשר אפשר וירוצה בעבודות שירות, בכפוף להתאמתו של [המבקש] לריצוי העונש בעבודות שירות [...]. עוד נאמר, כי "למען הסר ספק מובהר כי במידה [והמבקש] לא ימצא מתאים לריצוי עונש בעבודות שירות, ירוצו 6 חודשי המאסר מאחורי סורג ובריח". בנוסף, הסכימו הצדדים כי המבקש יפצה את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח, ויחוייב בתשלום קנס בסכום של 10,000 ש"ח. על הסדר הטיעון, אשר הוגש לבית-משפט השלום, חתמו כל הגורמים הנוגעים בדבר: הנאשמים, לרבות המבקש; באי-כוחם של הנאשמים, ובהם בא-כוחו של המבקש, עו"ד איתן און; הפרקליטה המטפלת מטעם המאשימה והפרקליט הממונה עליה.
בית-משפט השלום התיר לנאשמים, לחזור בהם מכפירתם, והרשיעם בעבירות אשר יוחסו להם בכתב האישום המתוקן, בהתאם להודאתם.
באותו מעמד, נשמעו הטיעונים לעונש בנוגע לנאשמים, ובכלל זה גם בעניינו של המבקש, ולאחריהם הורה בית-משפט השלום על הכנת חוות דעת מטעמו של הממונה על עבודות השירות בשב"ס בעניינו של המבקש, כפי שהוסכם בהסדר הטיעון.
לבית-משפט השלום הוגשו שתי חוות-דעת מאת הממונה על עבודות השירות בשב"ס, כאשר, בחוות דעתו הראשונה נאמר כי ביצוע עונש המאסר בדרך של עבודות שירות עלול להעמיד את חיי המבקש בסכנה, ומתעורר החשש כי הוא עצמו יפגע באחרים, ולפיכך הוא נמצא בלתי מתאים לריצוי עונש המאסר בדרך של עבודות שירות. על עמדתו זו חזר הממונה על עבודות השירות, אף בחוות דעת שנייה, לאחר שהוא התבקש להתייחס לטענות שונות שהעלה בא-כוחו של המבקש, בעניין זה.
ביום 27.9.2012, החליט בית-משפט השלום לגזור את עונשו של המבקש, לאחר שקבע, חרף טענות בא כוח המבקש, כי אין מקום להפנות את המבקש פעם נוספת, שלישית במספר, לשם קבלת חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות. משכך, ולאחר שנתן את דעתו לנסיבות חייו הקשות של המבקש, כמו גם לעברו הפלילי, גזר בית-משפט השלום על המבקש, בהתאם להסדר הטיעון, 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו; וכן 9 חודשי מאסר על-תנאי, לבל יעבור, במשך שלוש שנים מיום שחרורו, כל עבירה שמהותה אלימות כלפי גופו של אדם. בנוסף, הורה בית-משפט השלום כי המבקש יפצה את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח, וישלם קנס בסכום של 10,000 ש"ח, או 80 ימי מאסר תחתיו.
המבקש ערער על גזר הדין לבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. את ערעורו תלה בא-כוחו של המבקש, בעיקר, בטענה, כי הערכאה הדיונית שגתה משסמכה את ידיה על המלצתו של הממונה על עבודות השירות. וזאת, מבלי שבחנה בעצמה את המידע המודיעיני, שעליו נסמכה חוות הדעת, ובכך כבלה עצמה להמלצת הממונה, מבלי שהפעילה שיקול דעת עצמאי בנדון. בדיון שנערך בפני בית-המשפט המחוזי, הוסיף בא-כוחו של המבקש וטען טענה חלופית, שלפיה יש מקום להקל בעונשו של המבקש, לנוכח העונשים שנגזרו על שותפיו לכתב האישום, ולאור תפקידו השולי, לפי הטענה, במסכת האירועים המתוארים בכתב האישום.
לאחר שנשמעו טענות הצדדים בערעור, הורה בית-המשפט המחוזי על החזרת התיק לבית-משפט השלום, "מבלי לבטל את פסק הדין". זאת, כדי שבית-משפט השלום יבחן באופן עצמאי את המידע המודיעיני בעניינו של המבקש, אשר מבוסס על הערכות מודיעיניות של גורמי המשטרה.
ביום 24.1.2013, קבע בית-משפט השלום, לאחר שהתייצבו גורמי המודיעין במשטרת ישראל והציגו בפניו את החומר המודיעיני בעניינו של המבקש, כי "קיים חשד ברור של פגיעה אפשרית [במבקש] [...] ובאחרים", במידה שהלה ירצה את עונשו בדרך של עבודות שירות. לפיכך, לא מצא בית-משפט השלום לשנות את רכיב המאסר בפועל שהושת על המבקש, והחזיר את התיק לבית-המשפט המחוזי, לשם המשך הדיון בערעור.
ביום 8.4.2013, ניתן פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בערעור ובמסגרתו נדחו שתי טענותיו המרכזיות של המבקש. בהתייחסו לטענה בנוגע לריצוי עונש המאסר בדרך של עבודות שירות, קבע בית-המשפט המחוזי, כי:
"פעמיים שקל בית משפט קמא את הסוגייה, וכפי שציינו לעיל, למעשה, בשורה התחתונה לא מסיג הסנגור על מסקנותיו של בית משפט קמא בנושא זה, משום כך נותרת בעינה המסקנה, כי קיימת סכנה עבור [המבקש] עצמו ועבור הסובבים אותו אם ירצה עבודות שירות. איננו סבורים כי יש ביכולתנו להיכנס לרזולוציות פרטניות עד כדי קביעה מדוייקת כי קיים מקום מסויים שבו יוכל [המבקש] לרצות מאסר בעבודות שירות, מבלי שיהווה סיכון לעצמו ולסביבה".
בהמשך, דחה בית-המשפט המחוזי את עתירתו החלופית של המבקש לקיצור תקופת מאסרו. בית-המשפט המחוזי קבע, כי מדרג הענישה, שנקבע בהסדר הטיעון לגבי כל הנאשמים, היה ידוע למבקש ולבא-כוחו והסדר הטיעון אושר על-ידם, תוך ידיעה ברורה כי אם המבקש לא יימצא כשיר לביצוע עבודות שירות, הוא ייאלץ לרצות את עונשו מאחורי סורג ובריח. בית-המשפט דחה בנוסף את טענותיו של המבקש בנוגע לפער הקיים, לכאורה, בין העונש שנגזר עליו לבין עונשו של הנאשם 1. זאת, מאחר שגם על הנאשם 1 נגזרו 6 חודשי מאסר בפועל, הגם שנקבע, כי חודשיים ומחצה מתקופת המאסר ירוצו בחופף לעונש מאסר אחר, אותו הוא ריצה באותה העת. בית המשפט המחוזי ציין, כי אין בפער האמור, כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בנדון.
לפיכך, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, על שני ראשיו.
הבקשה
ביום 8.5.2013, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי. בבקשתו, המונחת לפניי, חזר בא-כוח המבקש על אותן טענות שהעלה בפני הערכאות הקודמות, היינו: כי שגתה הערכאה הדיונית משהמירה את שיקול דעתה בשיקול דעתו של הממונה על עבודות השירות. עמדה זו, כך נטען במשתמע, מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה שהממונה על עבודות השירות חרג מסמכותו, משלא מצא מקום עבודה מתאים למבקש. עוד נטען כי יש לקצר את עונשו של המבקש לנוכח העונש שנגזר על שותפיו לעבירה.