זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטת ר' למלשטריך-לטר) מיום 27.8.2013, בה נדחתה בקשת המבקשת לסעד זמני שיימנע מהמשיבה לבצע דיספוזיציה בזכויותיה בדירה בחיפה.
1. המשיבה היא בעלת הזכויות בדירת מגורים בדרך יד לבנים בחיפה (להלן: הדירה). ביום 16.1.2012 חתמה המשיבה על הסכם לפיו הושכרה הדירה למבקשת לתקופה של שנה (להלן: הסכם השכירות) ובאותו היום חתמו השתיים על "תוספת להסכם שכירות" בה סיכמו, בין היתר, כי לאחר שיושלם רישום הזכויות בדירה על שם המשיבה תימכר הדירה למבקשת תמורת סכום של 420,000 ש"ח. עוד הוסכם ביניהן כי "התחייבויות הצדדים ההדדיות כאמור לעיל", תמומשנה ותבוצענה בתוך פרק זמן של שישים ימים מיום מתן הודעה למבקשת על רישום הזכויות בדירה על שם המשיבה, וכי ככל שהמשיבה תסרב באותו שלב לחתום על הסכם מכר יופחתו דמי השכירות החודשיים אותם משלמת המבקשת על-פי הסכם השכירות והכספים העודפים ששילמה עד לאותו מועד יושבו לה כמו גם הוצאות שונות שהוציאה לצורך שיפוץ הדירה. ביום 14.10.2012 הודיע בא-כוח המשיבה למבקשת כי הזכויות בדירה נרשמו על שם המשיבה ולהודעתו צירף טיוטת הסכם מכר הקובעת כי על המבקשת לשלם למשיבה את מלוא התמורה המוסכמת בשני תשלומים. עוד צוין באותה הודעה כי על המבקשת לחתום על טיוטת חוזה המכר בתוך פרק זמן של שישים ימים, אחרת תאבד את זכותה לרכוש את הדירה. חוזה המכר לא נחתם בתוך תקופה זו, בשל חילוקי דעות ביחס ללוח התשלומים וביחס לשיעור המשכנתא שבאמצעותה תממן המבקשת את רכישת הדירה. המשיבה נכונה הייתה ליתן למבקשת אורכה לצורך חתימה על חוזה מכר מתוקן, אך בסופו של דבר הודיע בא-כוחה לבא-כוח המבקשת ביום 3.2.2013 כי אין בכוונתה למכור למבקשת את הדירה. בהודעה זו טענה המשיבה כי במהלך השנה שבה היא מתגוררת בדירה נמנעה המבקשת מלהעביר לרשויות את תשלומי הארנונה בהם היא חבה; כי המבקשת מעכבת שלא לצורך ובחוסר תום-לב את המשא ומתן למכירת הדירה; וכי חרף השהות שניתנה לה אין בידי המבקשת אישורים מתאימים בדבר מקורות המימון הנטענים לצורך תשלום התמורה המוסכמת. המשיבה הודיעה, אפוא, כי העסקה למכירת הדירה לא תצא אל הפועל ודרשה מן המבקשת לפנות את הדירה שכן תקופת השכירות באה אל סיומה.
להשלמת התמונה יצוין כי בחודש מאי 2013 הגישה המשיבה תובענה לבית משפט השלום בחיפה (ה"פ 17474-05-13) בה עתרה לסעד המורה למבקשת למסור לה את החזקה בדירה. ביום 9.7.2013 מסרה המבקשת את החזקה בדירה לידי המשיבה ובחלוף יומיים ניתן פסק-דין בתובענה המצהיר כי מועד מסירת החזקה בדירה אמור היה להיות ביום 8.1.2013.
2. לאחר הדברים האלה, בחודש אוגוסט 2013 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בחיפה תובענה נגד המשיבה ל"אכיפת חוזה שכותרתו 'תוספת להסכם שכירות מיום 16.1.12'". במקביל עתרה המבקשת לקבלת סעד זמני שיאסור על המשיבה לבצע דיספוזיציה בזכויותיה בדירה או להציעה למכירה לצדדים שלישיים.
בהחלטתו מיום 27.8.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לסעד זמני, בקובעו כי "לכאורה, זכות התביעה קלושה" וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה. בית המשפט ציין כי הסעד המבוקש בתובענה הוא אכיפת הסכם מכר מקרקעין, אך לדבריו אין כל הסכם מכר חתום שהמבקשת יכולה לדרוש את אכיפתו. עוד ציין בית המשפט כי ההסכם היחיד שעליו חתמו הצדדים תוקפו פג שישים ימים לאחר משלוח ההודעה למבקשת ביום 14.10.2012 בדבר השלמת רישום הזכויות בדירה על שם המשיבה. בית המשפט הוסיף וציין כי המשיבה אומנם הייתה מוכנה להאריך את התקופה לחתימת הסכם המכר אך משהסתבר לה כי המבקשת אינה יכולה להציג אישורים בדבר יכולותיה לממן את העסקה חזרה בה המשיבה מהסכמתה זו. כמו כן קבע בית המשפט כי טענותיה של המבקשת לפיהן היו בידיה אישורים על נכונות הבנק להעמיד לרשותה כ-90% מערך הדירה, אינן מבוססות לכאורה ולו על ראשית ראיה, בציינו כי המסמכים שהציגה המבקשת בהקשר זה מתייחסים ככל הנראה לנכס אחר. בית המשפט קבע עוד כי התנהלות המבקשת ובכלל זה הימנעותה מלחתום על הטיוטות שנשלחו אליה "אומרת דרשני", וכי התביעה שהגישה נגועה בשיהוי שכן כבר בחודש ינואר 2013 ידעה המבקשת כי אין בדעתה של המשיבה למכור לה את הדירה. אשר למאזן הנוחות, ציין בית המשפט כי המשיבה היא קשישה הזקוקה לכספי מכירת הדירה, ואילו המבקשת היא בעלת דירות אחרות ומן הראיות עולה כי היא כלל לא התגוררה בדירה אלא עסקה בשיפוצה לצורך הכנת תשתית עסקית במקום. על כן קבע בית המשפט כי ככל שהדירה תימכר לצד שלישי והתביעה תתקבל, ניתן יהיה לפצות את המבקשת בכסף והוא דחה את הבקשה לסעד זמני וחייב את המבקשת לשלם למשיבה הוצאות בסך של 7,500 ש"ח.
3. מכאן הבקשה שלפניי בה טוענת המבקשת כי הסכם השכירות והתוספת שנחתמה עימו ביום 16.1.2012, גיבשו את ההתחייבויות ההדדיות של הצדדים להשלמת העסקה למכירת הדירה. עוד טוענת המבקשת כי האחריות להתנהלותה במהלך המשא ומתן מוטלת על כתפיה של באת-כוחה הקודמת, אשר לדבריה נמנעה מלעדכן את בא-כוח המשיבה בדבר פעולותיה הרבות של המבקשת לצורך השגת המימון הדרוש לרכישת הדירה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי לאורך תקופת ניהול המשא ומתן היא הציגה למשיבה מספר חלופות להשלמת העסקה - ובהן הצעה למימון 89% מן התמורה בהלוואה שתיטול מהבנק - אך לדבריה המשיבה, באמצעות קרובי משפחתה, היא שסירבה לחתום על הסכם המכר והתנהלה בחוסר תום-לב על מנת להביא לביטול העסקה. נוכח האמור טוענת המבקשת כי היה על המשיבה לעמוד בהתחייבותה ולהאריך את המועד לניהול המשא ומתן למכירת הדירה וכי יש לחייב את המשיבה למכור לה את הדירה בהתאם לתנאי ההסכם שנקשר בין הצדדים הכוללים את התוספת להסכם השכירות ואת הטיוטה האחרונה של חוזה המכר שהוחלפה ביניהם. המבקשת טוענת עוד כי אישור הבנק למימון העסקה בשיעורים שלהם התחייב ניתנו בעל-פה ושגה בית המשפט קמא בציינו כי הסכמת הבנק בהקשר זה לא הוכחה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה שכן עניינה של המשיבה מנוהל על-ידי קרובי משפחתה וכלל לא הוכח שהיא זקוקה לכספי התמורה. לעומת זאת המבקשת זקוקה לדירה לצורך מגוריה ומגורי ילדיה הקטינים. בהקשר זה טוענת המבקשת כי הוציאה כספים רבים לשיפוץ הדירה ולהתאמתה למגורי ילדיה וכי ככל שהמשיבה אכן הייתה זקוקה בדחיפות לכספי התמורה, קרובי משפחתה לא היו פועלים להכשלת העסקה. לבסוף טוענת המבקשת כי התביעה אינה נגועה בשיהוי שכן הצדדים הוסיפו וניהלו משא ומתן עד חודש מרץ 2013, ורק בחודש יולי 2013 - לאחר שמסרה את החזקה בדירה למשיבה - הבינה כי לא תוכל לרוכשה. המבקשת מדגישה כי אי מתן הסעד הזמני יפגע בניהול ההליך העיקרי ועוד היא מלינה על סכום ההוצאות שנפסק לחובתה.
4. המשיבה טוענת מצידה כי המבקשת התנהלה בעצלתיים בניהול המשא ומתן, מיאנה לחתום על הטיוטות השונות של חוזה המכר שנשלחו אליה, הציעה תנאי תשלום בלתי סבירים והתנהלותה זו הצטרפה לשורה של הפרות שהפרה את הסכם השכירות לרבות אי-תשלום הארנונה. בנסיבות אלה, כך טוענת המשיבה, לא נותר לה אלא לממש את הזכות שנקבעה בתוספת להסכם השכירות ולא לחתום עם המבקשת על הסכם למכירת הדירה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי לא אחת ציינה בפני המבקשת שעליה להמתין עם עבודות השיפוץ בדירה עד אשר תושלם עסקת המכר, אך המבקשת בחרה לפעול על דעת עצמה בהקשר זה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי המבקשת התנהלה בחוסר תום-לב, סירבה לפנות את הדירה במועד שנקבע לכך ועשתה כל שביכולתה על מנת להתחמק מהמצאת כתבי בי-דין בתובענה שהוגשה נגדה. זאת ועוד, לטענת המשיבה כאשר פינתה המבקשת את הדירה בחודש יולי 2013 היא עשתה כן ללא סייג וללא התנגדות ולכן כלל לא ברור כיצד היא טוענת עתה שיש למנוע את מכירתה של הדירה לצדדים שלישיים. כמו כן טוענת המשיבה כי המבקשת השתהתה בהגשת הבקשה לסעד זמני וכי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתה שכן המבקשת מעולם לא התגוררה בדירה ובבעלותה דירות נוספות ואילו המשיבה היא קשישה הזקוקה לכספי המכירה בדחיפות. המשיבה מוסיפה וטוענת כי הכספים שהוציאה המבקשת על-פי הנטען לצורך שיפוץ הדירה אינן מקימות עילה למתן הסעד הזמני, וכי ככל שנגרמו למבקשת נזקים כספיים פתוחה בפניה הדרך לתבוע אותם בהליך נפרד.
5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובנספחים שצורפו, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.
בית משפט זה קבע לא אחת כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע לבקשות למתן סעדים זמניים, והתערבות ערכאת הערעור בהחלטות מעין אלה שמורה למקרים חריגים בלבד (ראו למשל: רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי, פסקה 23 (20.9.2011); רע"א 6126/12 ר.פ. אירועים וגנים בע"מ נ' חן, פסקה 20 (7.9.2012) (להלן: עניין חן); רע"א 3285/13 ד.כ. חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ' חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ, פסקה 14 (3.7.2013)). לא שוכנעתי כי המקרה דנן בא בגדר אחד מאותם המקרים. בית המשפט המחוזי בחן את התשתית הראייתית הלכאורית שהניחה המבקשת לביסוס תביעת האכיפה שהגישה, אשר כללה את הסכם השכירות מיום 16.1.2012, את התוספת להסכם השכירות שנחתמה באותו היום, את התכתובות הרבות שהוחלפו בין הצדדים במהלך המשא ומתן ואת טיוטות הסכם המכר שצורפו להן. בסיומה של בחינה זו ציין בית המשפט כי סיכויי התביעה "קלושים", וקביעה לכאורית זו נומקה על-ידו הן בכך שלא נחתם בין הצדדים כל הסכם מכר שניתן לאכוף, הן בהתנהלותה של המבקשת אשר נמנעה לכאורה מלחתום על הטיוטות שנשלחו אליה ולא הראתה כי היה באפשרותה לשלם את התמורה שנקבעה על-ידי הצדדים. סוגיות עובדתיות אלה יתבררו לאשורן במסגרת שלב ההוכחות, אך קביעותיו הלכאוריות של בית המשפט קמא משקפות היטב כבר בשלב זה את הנטל הראייתי המוטל על המבקשת בבואה לתבוע אכיפתו של הסכם מכר מקרקעין שלכאורה לא הושלם. לכך ניתן להוסיף גם את האמור בסעיף 7 לתוספת להסכם השכירות, עליו כאמור נשענת תביעתה של המבקשת, הקובע כי למשיבה ("המשכיר") הזכות לסרב לחתום על הסכם למכירת הדירה גם לאחר השלמת רישום הדירה על שמה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה, בציינו כי מדובר באישה בת 82 המתגוררת בבית הורים והזקוקה לכספי מכירת הדירה המתעכבים בשל התנהלות המבקשת. מנגד, כך ציין בית המשפט, למבקשת דירות נוספות בבעלותה והיא לא התגוררה בדירה במשך כל תקופת השכירות. על כן ככל שייגרם לה נזק כתוצאה ממכירת הדירה לצדדים שלישיים ניתן יהיה לפצותה בכסף. קביעות אלה מקובלות עלי ולא ראיתי מקום להתערב בהן. המבקשת לא הראתה כי מכירת הדירה תסב לה נזק בלתי הפיך ובנסיבות המקרה דנן, גם אם בסופו של יום תתקבל תביעתה, תוכל המבקשת כאמור לבוא על סיפוקה בפיצוי כספי.
6. כמו כן יש צדק רב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לוקה הבקשה לסעד זמני שהגישה המבקשת בשיהוי ניכר. השתהות בהגשת בקשה לסעד זמני אינה עולה בקנה אחד עם נחיצותו המיידית הנטענת של הסעד המבוקש והיא עשויה להוות כשלעצמה עילה לדחיית הבקשה (ראו עניין חן, פסקה 21; רע"א 1864/13 אשכנזי נ' ש.נ. דרור אחזקות בע"מ, פסקה 26 (10.4.2013) והאסמכתאות הנזכרות שם). במקרה דנן, פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן סעד זמני שיימנע את מכירתה של הדירה לצדדים שלישיים כשבעה חודשים לאחר שהמשיבה הודיעה לה כי היא אינה מוכנה למכור לה את הדירה (ראו הודעת דואר אלקטרוני מיום 21.1.2013 ששלח בא-כוחה של המשיבה למבקשת; נספח 11 לתגובת המשיבה). לא זו אף זו, כפי שתואר לעיל בחודש מאי 2013 נקטה המשיבה הליכים משפטיים נגד המבקשת לצורך קבלת החזקה בדירה. על כן לא ניתן לשמוע מפי המבקשת את הטענה כי רק בחודש יולי 2013 הבינה שעסקת המכר לא תצא אל הפועל. השיהוי שבו לקתה הבקשה די בו כשלעצמו, ובוודאי בהצטרפו אל יתר הטעמים עליהם עמדתי לעיל, כדי להוביל לדחיית הבקשה.
7. אשר על כן, הבקשה נדחית.
המבקשת תשלם למשיבה שכר טרחת עורך-דין בבקשה בסך של 10,000 ש"ח.
ניתנה היום, ז' בשבט התשע"ד (8.1.2014).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. גק
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il