החלטה בתיק וע 326/07 ואח'

1.      איחדנו את ההחלטה בכל העררים, מאחר והם עוסקים באותה השאלה: הגירוש מבולגריה בשנת 1939.

העוררים הינם ילידי בולגריה, אשר עם פרוץ המלחמה בשנת 1939 גורשו יחד עם משפחותיהם אל מחוץ לשטח בולגריה, לתורכיה. הגירוש בוצע מכוח צו שהוצא על ידי השר הבולגרי וציווה עליהם לעזוב מיידית את שטח בולגריה, ולווה באנשי משטרה.

הערר נסב על החלטת הרשות, אשר דחתה את תביעות העוררים בנימוק  כי מאחר והינם בעלי נתינות תורכית לא חל עליהם סעיף 160 לחוק הפיצויים הגרמני ולפיכך אינם זכאים לתגמולים ולחילופין אין לראות בעזיבתם את בולגריה טרם החלה ההשפעה הגרמנית שם כנרדפות על פי הגדרת החוק הגרמני.

2.      טרם שנבחן את ענינו של כל עורר, נציין כי איננו מקבלים את גישת המשיבה בשאלת הנתינות. אכן, גירוש היהודים לתורכיה נעשה על בסיס נתינות זרה, אולם די בכך שאבי המשפחה היה בעל נתינות זרה, כדי לגרש את כל המשפחה. העוררים היו כולם צעירים והם גורשו יחד עם משפחותיהם. בהעדר כל אינדיקציה לקיום נתינות למי מהם באופן אישי, אין לקבל הטענה כי מי מהם היה בעל נתינות זרה.

3.      אם כן, יש לבחון את השאלה האם הגירוש מהווה מעשה נרדפות. אין חולק כי גירוש כפוי, על פי צו, מהווה שלילת חופש, על פי הלכת גרנות. השאלה היא האם המדובר בשלילת חירות הנכנסת לגדרו של חוק הפיצויים הגרמני, שהרי המדובר בצוי גירוש של השלטון הבולגרי טרם תחילת ההשראה הגרמנית.

נבחן שאלה זו לגבי כל אחד מהעוררים.

4.       עורר 1- מר אברהם רוזן

העורר, יליד 1934 בפזרג'יק שבבולגריה. לכתב הערר צירף העתק תעודת לידה ותמצית רישום ממשרד הפנים המעידים על כך שנולד בבולגריה.

לדבריו, בשנת 1939, עם פרוץ המלחמה, משפחתו קיבלה צו גירוש המורה להם לעזוב את שטח בולגריה. לאחר הגיעם לפלובדיב, על פי הוראת הצו, הם רוכזו בתחנת הרכבת יחד עם כ-400 יהודים נוספים, והועלו לרכבת אל עבר גבול בולגריה- תורכיה.

עם הגיעם לאדירנה שבתורכיה גורשו לאחר יומיים חזרה לבולגריה. לאחר הגעתם לשם, נשלחו שוב לתורכיה, וכך חוזר חלילה במשך מספר ימים. לאחר שהייה של מספר חודשים באדירנה, גורשו לבולגריה, וכך שוב, חוזר חלילה.

בסוף שנת 1941 גורשו מתורכיה ליוון, שהו שם מספר ימים וגורשו חזרה לאדירנה. בשנת 1942 עזבה המשפחה את אדירנה מתוך מטרה לעלות לישראל, אליה הגיעו לאחר מסע ארוך ומפרך שארך מספר חודשים.

5.       עורר 2- מר ניסים בילו

העורר, יליד 1929 בפזרג'יק שבבולגריה. לכתב הערר צירף העתקי תעודת לידה המעידה על כך שנולד בבולגריה, וכן דרכון ותעודת-זהות בולגרים.

לדבריו, בשנת 1939, הגיע אל בית הספר בו למד שוטר, אשר חיפש אותו וביקש ממנו להתלוות אליו. בהגיעם אל תחנת הרכבת בפלובדיב פגש את משפחתו, אשר היו עצורים בתא המעצר שם יחד עם קבוצה גדולה של יהודים בולגרים.  נאמר לו כי הם קיבלו צו גירוש ועליהם לעזוב את בולגריה באותו יום אחרת ייעצרו. באותו היום הם הועלו לרכבת, בליווי חמוש, לכיוון גבול בולגריה- תורכיה.

לאחר הגיעם לעיירת הגבול הבולגרית סבילנגראד הם אולצו לעלות לרכבת לתורכיה. בהגיעם לאדירנה סירבו לקבלם, והם נשלחו חזרה אל סבילנגראד, וכך חוזר חלילה במשך כשבועיים. לאחר שבועיים נתקבל אישור לשהות באדירנה, ושם אכן שהו במשך כחצי שנה.

לאחר חצי שנה נשלחו חזרה לבולגריה ושוב החלו לנדוד בין שתי הארצות, עד לפברואר 1942, אז גורשו שוב מאדירנה, אך הפעם לא באמצעות רכבת אלא רגלית. לאחר מסע של מספר ימים הגיעו לגבול הבולגרי, וממנו נשלחו אל יוון. בהגיעם ליוון סירבו לקבלם והם נשלחו חזרה לאדירנה. בשנת 1942 עזבו את אדירנה מתוך מטרה לעלות אל ישראל, אליה הגיעו כעבור מספר חודשים.

6.       עוררת 3- גב' אידה שוורץ

העוררת, ילידת 1924 בורנה שבבולגריה.

לדבריה, בשנת 1939, לאחר שהוצאה פקודה בנושא מטעם השלטונות בבולגריה, הורו למשפחתה ולה לעזוב את בולגריה, בגלל מוצאו התורכי של אביה.