החלטה בעתירת אסיר של משה בן איבגי לנכות 1,553 ימים ממאסרו

העתירה

1.         עניינה של עתירה זו בבקשת העותר להורות למשיב לנכות מימי מאסרו את כל התקופה בה היה העותר נתון במעצר בגין הליך הסגרה. העותר מבקש לנכות מיתרת תקופת מאסרו את התקופה בה שהה בבית סוהר בארגנטינה, בטענה כי מדובר בימי מעצר לצורך הסגרה וכי יש לנכותם מכח סעיף 11 לחוק העונשין. הצדדים חלוקים ביחס למרבית התקופה אשר העותר מבקש להפחית. אין מחלוקת ביחס לימים בהם היה העותר מוחזק לצרכי הסגרה, ולצורך זה בלבד, והמחלוקת הינה ביחס לתקופה בה היה העותר עצור לצרכי הסגרה, אך גם נחשבה לתקופת מאסר בגין עבירות אותן ביצע העותר בארגנטינה, תקופה אשר מרביתה נחשבה כמאסרו, בדיעבד.

רקע

2.         להלן הרקע לעתירה, ופירוט התאריכים יובא בהמשך, לאחר דיון בשאלה העקרונית כמפורט להלן.

העותר הורשע, בעודו קטין, בעבירות רצח בכוונה תחילה, קשירת קשר לביצוע פשע ונשיאת נשק שלא כדין, וביום 21.10.1994 נדון לעונש של שש-עשרה שנות מאסר.

בטרם סיים לרצות את מאסרו בגין עבירת הרצח, נדון העותר בתאריך 30.5.2000 לחמש שנות מאסר בפועל בגין עבירות של שוד מזויין בחבורה, ניסיון לשוד מזויין בחבורה, שיבוש הליכי משפט וקשירת קשר לביצוע פשע, כאשר העונש הוטל במצטבר למאסרו בגין עבירת הרצח.

בתאריך 27.5.2004 יצא העותר לחופשה ממאסרו, בטרם סיים לרצות את מאסרו בגין עבירת הרצח ובטרם החל ריצוי מאסרו השני, ונמלט לארגנטינה.

מדינת ישראל פעלה להסגרתו של העותר לישראל, ובמהלך הליכי ההסגרה שהה העותר בארגנטינה במועדים שונים במעצר לצורכי ההסגרה. 

במהלך שנות שהותו של העותר בארגנטינה, הורשע העותר בביצוע עבירות אשר ביצע שם ונדון למאסרים, כאשר עונש המאסר הוטל בדיעבד נוכח שהותו של העותר במעצר.

כפועל יוצא מהאמור לעיל, העותר היה עציר ואסיר בארגנטינה, בתקופות שונות אשר בחלקן חופפות. העותר היה בסטאטוס "עצור" לצורכי הסגרה, ובסטאטוס "אסיר" נוכח העבירות בגינן הורשע בארגנטינה. בתי המשפט בארגנטינה הטילו על העותר פעמיים עונשי מאסר בפועל, ותקופות בהן היה במעצר הובאו בחישוב תקופות המאסר אשר הוטלו עליו, בחלקן בדיעבד. יש לציין כי גם המעצרים, עד לגזרי הדין בארגנטינה, היו בחלקם הן בגין הליך ההסגרה והן בגין עבירות שביצע שם.

במספר החלטות של בתי המשפט בארגנטינה נקבע כי יש לחשב חלק ניכר מהתקופה בה שהה העותר בכלא (בגין מאסר או מעצר) כתקופה ברת קיזוז ממאסרו בגין עבירות השוד והניסיון לשוד בישראל.

בתאריך 20.11.2013 הוסגר העותר לישראל. הסגרתו הינה בגין גזר הדין מיום 30.5.2000, הפרשה השניה בלבד, וגם כאן ההסגרה הינה בגין עבירת השוד ועבירת הניסיון לשוד בלבד. דהיינו העותר הוסגר לישראל לריצוי 5 שנות מאסר, ולא ליתרת המאסר אשר נותרה בגין הפרשה הראשונה בה הורשע בעבירת רצח.

להשלמת התמונה יצויין כי המשיבה הגישה בקשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב (צ"א 46384-11-13) בה ביקשה הבהרה לגזר הדין אשר הטיל 5 שנות מאסר בגין הפרשה השניה, לאור כך שההסגרה היתה רק בגין חלק מהעבירות באותה פרשה. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 29.4.14.

עיקר המחלוקת

3.         הצדדים אינם חלוקים בכך שיש לנכות מתקופת מאסרו של העותר בגין עבירות השוד והניסיון לשוד את הימים בהם שהה בארגנטינה בסטאטוס של עצור בגין הליכי ההסגרה בלבד [תקופה המסתכמת ב-31 ימים]. המחלוקת הינה ביחס לתקופות בהן העותר שהה הן ב"מעצר" והן "במאסר" באופן מקביל, והאם תקופות אלו עולות כדי "מעצר" לצרכי קיזוזן מתקופת מאסרו בישראל.

במחלוקת בין הצדדים יש להכריע בהתאם לפרשנות סעיף 11 לחוק העונשין. השאלה המרכזית אשר על פיה יוכרע מהי התקופה אשר יש לנכות ממאסרו של העותר, הינה האם מכח סעיף 11 לחוק העונשין יש לנכות אך ימי מעצר לצרכי הסגרה אשר בהם לא היה הנאשם עצור או אסור בגין ענין אחר, או שמא יש לנכות את הימים בהם היה הנאשם עצור לצרכי הסגרה גם אם חושבו הם בדיעבד כימי מאסר בגין עבירות אשר ביצע במדינה בה היה.

הצדדים הרחיבו בטיעונים ביחס לשאלות רבות אודות תוכן ומעמד ההתחייבויות השונות שניתנו מטעם גורמים במדינת ישראל לארגנטינה, מעמד החלטות בתי המשפט בארגנטינה, משמעות תנאי הכליאה של העותר כעצור, והאם היה ניתן לנכות ממאסרו שם מחצית מהתקופה, על פי דיני ארגנטינה, אילו לא היה העותר גם עצור לצרכי הסגרה.

אינני מוצא כי יש להידרש לטענות ולהנמקות ביחס לשורת נושאים אלו. השאלה העומדת בפני הינה שאלת הקשורה בדין הישראלי, ובו בלבד, ובפרשנות הוראותיו ביחס לניכוי ימי מעצר לצרכי הסגרה. משכך פסק הדין יעסוק בעיקר בפרשנות הראויה לסעיף 11 לחוק העונשין. גם התוצאה הפרשנית כפי שתפורט להלן מייתרת התייחסות לחלק מהטענות, ובפרט לטענה בדבר אפשרות ההפחתה של מחצית מתקופת המאסר בארגנטינה, אילו לא היה העותר אותה עת גם עצור לצרכי הסגרה. שאלה זו היתה רלוונטית אילו היתה המסקנה הפרשנית שונה.

טענות העותר