בפניי תביעה ותביעה שכנגד בלשון הרע. אדון תחילה בתביעה העיקרית. אחרי כן אדון בתביעה שכנגד.
התביעה העיקרית
1. (א) התובעת בתביעה העיקרית היא אורלי עטיה ברהום (להלן - גב' ברהום או התובעת). במועדים הרלוונטיים לתיק זה, התובעת התגוררה בבית משותף ברח' מקור חיים 25 בירושלים (להלן - הבית המשותף). הנתבעים הם בני הזוג יעקב בניטה ומרים בניטה (להלן בהתאמה - מר בניטה וגב' בניטה; השנים יקראו ביחד להלן בניטה או הנתבעים, לפי העניין). במועדים הרלוונטיים לתיק זה, התגוררו גם הנתבעים בבית המשותף. התביעה העיקרית סבה על שני אירועים. האחד התרחש ביום 20.9.05 (להלן - האירוע הראשון). השני התרחש ביום 20.11.05 (להלן - האירוע השני).
(ב) מהלך הדיון יהיה כדלקמן. תחילה, אקבע ממצאים ביחס לאירוע הראשון. הממצאים ייקבעו ביחס לרקע לאירוע, לאופן התפתחותו, וביחס לטענות הצדדים לגבי הדברים שנאמרו ונעשו על ידי מי מהם במהלך האירוע. אחרי כן, אקבע ממצאים לגבי האירוע השני. על רקע ממצאים אלה, ועל רקע התשתית הנורמטיבית שבחוק איסור לשון הרע, אדון בטענות לעניין אחריות הנתבעים בלשון הרע, ביחס לשני האירועים. תחילה, לאירוע הראשון.
האירוע הראשון
2. כתב התביעה. האירוע הראשון היה, על פי הטענה, ביום 20.9.05. על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת שהתה בדירתה. לפתע היא ושכנה נוספת, גב' דייזי כהן, אשר היתה עימה בדירה (להלן - גב' כהן), שמעו צעקות רמות מחדר המדרגות, תוך השמעת קללות נגד התובעת כגון "זונה ... שרמוטה .... משוגעת ... יש לאשפז אותך בבית חולים למשוגעים ... את שוכבת עם שבי (מכר משפחה) [ההערה במקור - ע.ש.] ..... את מזדיינת". התובעת טוענת, כי כל אותו זמן היו נוכחים שכנים נוספים אשר שמעו היטב את הדברים. לטענת התובעת, התקשרה לבעלה, והלה ניסה להרגיעה. ההתרחשות סביב דלת ביתה של התובעת הסלימה. בעצת בעלה, פתחה התובעת את הדלת לברר את מקור ההמולה. הנתבעים ניצבו במקום, החלו לקלל ולאיים. מר בניטה ניסה לפגוע בה פגיעה פיזית. מר בניטה ביצע תנועה מגונה נגד התובעת, אחז באיבר מינו מעל מכנסיו, פתח את חגורת מכנסיו, קילל את התובעת קללות קשות, ואמר לה "אני אשתין עליך יא זונה". נטען, כי בנם של הנתבעים ושכנים שהגיעו למקום מנעו ממר בניטה לתקוף אותה פיזית. גירסה דומה מופיעה בתצהיר העדות הראשית של התובעת (פיסקאות 11 - 18).
3. הרקע לאירוע. מן החומר שבפניי עולה, כי ברקע האירוע מצוי סכסוך בין הצדדים, שהיו שכנים בבית המשותף. יצויין, כי בניטה רכשו את דירתם בבניין מבעלה של התובעת, מר עוזי ברהום (להלן - מר ברהום; התובעת ובעלה ייקראו להלן ביחד - ברהום) (ראו פיסקה 12 לתצהיר מר ברהום; פיסקה 5 לתצהיר גב' בניטה). בהקשר זה עולה מן החומר שבפניי כי היו בין הצדדים שני מוקדי חיכוך עיקריים.
4. (א) מוקד חיכוך אחד נובע מן העובדה, שבמועדים הרלוונטיים לאירועים נשוא התביעה העיקרית גב' ברהום ומשפחתה התגוררו במחסנים המצויים בקומת הכניסה לבניין, אשר אינם שייכים להם. המחסנים אינם יחידות נפרדות, כי אם חלל אחד (עדות גב' בניטה, עמוד 37, שורה 17). ברהום מודים כי התגוררו במחסנים. לטענת ברהום, הם עשו כן לאחר שמכרו את דירתם, ולנוכח קושי לשכור דירה חלופית לתקופה קצרה, עד שיעברו לביתם החדש. אין מחלוקת, כי השהות של ברהום במחסנים היתה זמנית (ראו עדות הגב' בניטה, עמוד 34, שורות 1 - 6). גב' ברהום העידה, כי המחסנים הם שטח משותף בבניין, ואינם המחסנים שלה (עמוד 11, שורות 14 - 15).
(ב) מר ברהום טען, בחקירה חוזרת, כי היתה הסכמה של השכנים למגורי המשפחה במחסנים (עמוד 18, שורה 8). המדובר בטענה כבושה, במענה לשאלה שהיה בה יסוד מנחה. לא אוכל ליחס לתשובה משקל רב. אכן, עולה מן החומר שבפניי כי בטרם התגוררו ברהום במקום, בתקופות שונות גרו במחסנים אנשים אחרים. מכך לא עולה הסכמה של השכנים האחרים לשימוש האמור של ברהום ברכוש המשותף בבית המשותף. הסכמה כזו לא עולה גם מן העובדה, עליה אין מחלוקת, ולפיה שילמו ברהום עבור החשמל שצרכו, לאחר שהתחברו למערכת החשמל של הבית המשותף.
(ג) בניטה טענו, כי מגוריהם של ברהום במקום יצרו מטרדים שונים. על פי הטענה, הכניסה לבניין הפכה להיות מגרש המשחקים של ילדי המשפחה. מן המחסנים בקעה מוסיקה בקולי קולות. ריחות בישול התנקזו לחדר המדרגות (תצהיר עדות ראשית גב' בניטה, פיסקה 10). כן נטען לקשקושים חוזרים ונשנים על קירות הכניסה, אשר נעשו על ידי גב' ברהום או ילדיה (פיסקה 11 לתצהיר הנ"ל).
(ד) טענות אלה שנויות במחלוקת, ומוכחשות על ידי ברהום. סביר בעיני, כי מגוריה של משפחה, עם מספר ילדים, במחסנים בקומת הכניסה למבנה, אשר אינם מיועדים למגורים, ייצרו מטרדי רעש וריח מן הסוג המתואר, גם אם אין מדובר במטרד אשר עוצמתו היא מן הגבוהות (לעניין מטרדי הרעש, ראו גם עדות מר בניטה, עמוד 47, שורות 8 - 13).
(ה) בהקשר זה אציין, כי גב' ברהום העידה, כי המחסנים שימשו אך לשינה בשעות הלילה, כי לא ניתן היה לבשל במקום, וכי היא וילדיה אכלו אצל הוריה, שם הכינו הילדים שיעורים (עמוד 5, שורות 20 - 23). תיאור זה אינו תואם את התמונה העולה מן התיק שבפניי. על פי העובדות שהתבררו, בשני מועדים נפרדים נשוא התביעה, היו התובעת וילדיה, לשיטתה שלה, במחסנים, בשעות היום. קשה על רקע זה לקבל את הטענה, כי המחסנים שימשו בפועל רק לשינה בלילות.
(ו) אשר לטענה בדבר קשקושים על קירות המבנה. בניטה לא ראו את גב' ברהום או ילדיה מקשקשים (עדות גב' בניטה עמוד 39, שורה 4; עמוד 42, שורה 4; עדות מר בניטה, עמוד 46, שורות 14 - 21). על פי הטענה, שכנה בשם מלכה ווהב ראתה את התובעת או ילדיה מקשקשים. השכנה לא הובאה לעדות, על פי הנטען בשל חששה מברהום. כך או כך, אין בפניי עדות קבילה שלה.
(ז) על פי הטענה, הקשקושים האמורים כללו כתובות ובהן נאצות שונות המתייחסות לבניטה. כך, למשל, העיד ירון בניטה (להלן - ירון), בנם של הזוג בניטה אשר זומן להעיד על ידי התובעת, על כתובת בה נכתב "יעקב [שמו הפרטי של מר בניטה - ע.ש.] בן זונה" (עמוד 25 שורות 7 - 8). הוא הוסיף, ביחס לאחריות לכתובת זו, כי "כשאתה חבר טוב מאד עם שלוש [משפחות - ע.ש.] ועם אחד לא, כשכתוב יעקב בן זונה, אתה יודע מי לא יכול לעשות זאת" (שם). באופן דומה, גב' בניטה הניחה כי גב' ברהום היא האחראית לקשקושים, הואיל ונכנסה לגור בכניסה ובניטה התנגדו לכך (עמוד 42, שורות 7 - 8). מר בניטה, גב' בניטה וירון העידו כולם על פעולות חוזרות ונשנות של סיוד, לשם כיסוי הכתובות האמורות.
(ח) אני קובע כי במקום היו, מעת לעת, קשקושים כאלה או אחרים. גב' ברהום עצמה הודתה בכך, הגם שטענה כי לא ידוע לה מדוע נטען כי היא האחראית להם (עמוד 5, שורות 25 - 26). עם זאת, לא אוכל לקבוע ממצא עובדתי לעניין האחראי להם. המדובר בעניין אשר לא היה כל קושי לתעדו באופן בלתי אמצעי בתמונות, ולהציג את התיעוד בפניי בית המשפט. הנתבעים לא עשו כן. חסר זה בולט נוכח עדותה של הגב' בניטה, לפיה כל הקשקושים צולמו (עמוד 42, שורה 16). החסר האמור רובץ לפתחם של הנתבעים. הוא מקשה על קביעת ממצא בהקשר זה.
5. (א) מוקד חיכוך נוסף בין הצדדים היה גג המבנה. בניטה טענו, כי גג הבית המשותף נמכר על ידי מר ברהום לצד שלישי, על מנת שתבוצע עליו בנייה של יחידות דיור נוספות (ראו בהקשר זה עדות מר ברהום, עמוד 16, שורה 21 ואילך). לטענת בניטה, הם התנגדו לכוונה זו, והודיעו לברהום על התנגדותם (ראו פיסקאות 12 ו - 13 לתצהיר העדות הראשית של גב' בניטה). גב' בניטה הצהירה בהקשר זה, כי מר ברהום הבטיח לבניטה כי לא יהיה להם רגע של שקט, כי התובעת ובעלה יבעירו את הבניין ובניטה ייאלצו למכור את דירתם בחצי מחיר (פיסקה 12 לתצהיר גב' בניטה). עניין זה היווה מוקד משמעותי של סכסוך בין הצדדים (ראו עדות מר בניטה, עמוד 45, שורות 18 ואילך; עמוד 46, שורה 12).
6. (א) בניטה מתארים, על רקע הסכסוך האמור, דפוס התנהגות של גב' ברהום, בגדרו, בכל פעם שבניטה נכנסו לבניין, גב' ברהום היתה יוצאת מן המחסנים, מקללת אותם וטורקת את הדלת בעוצמה רבה (פיסקה 14 לתצהיר גב' בניטה; פיסקה 7 לתצהיר מר בניטה). השנים לא נחקרו על טענה זו, וממילא היא לא נסתרה בחקירתם.
(ב) גב' ברהום הכחישה את טענות בניטה בנקודה זו. לטענתה, טריקות הדלת היו דווקא של הגב' בניטה (עמוד 5, שורה 15). היא הדגישה כי "אני בחיים לא קיללתי" (עמוד 5, שורות 14 - 16; עמוד 6, שורה 7, ראו גם עמוד 10 שורה 26). היא הוסיפה וטענה, כי לא היתה במקום במשך כל היום עד הערב (עמוד 5, שורה 18).
(ג) בטענות בניטה לעניין זה היה מימד לא מבוטל של הגזמה. קשה לקבל כפשוטה את טענתו של מר בניטה, כי טריקות הדלת של גב' ברהום היו בעוצמה רבה שהיתה מזעזעת את הבניין (פיסקה 7). עם זאת, בהעדר חקירה כלשהי על כך, ובהתחשב באופן התפתחותו של האירוע הראשון, עליו אעמוד בסמוך, יש מימד של סבירות בגרעין התיאור שנמסר על ידי בניטה. כפי שגם הערתי לעיל, בשני האירועים, בהם הגיעו בניטה לבית המשותף, שהתה גב' ברהום במקום. עובדה זו אינה מתיישבת עם הניסיון של גב' ברהום להרחיק עצמה מנוכחות בבניין בשעות היום.