הנאשמת הורשעה עפ"י הודאתה בעבירות של נהיגה בזמן פסילה וללא פוליסת ביטוח בת תוקף, שבוצעו ביום 30.12.12.
טיעוני הצדדים
התובע התייחס בטיעוניו לחומרת העבירה ולנסיבות ביצועה, שעה שהנאשמת היתה בדרכה לבצוע עבודות השירות שהוטלו עליה לאחר שהורשעה בגרימת מוות ברשלנות, ולאחר שרשיונה נפסל לארבע שנים ולמרות שמאסר מותנה היה תלוי ועומד נגדה. כמו כן, מעשיה מפגינים זלזול בוטה ברשויות החוק. התובע בקש לדחות את המלצת התסקיר, משום שהאינטרס הציבורי מחייב ענישה מרתיעה בדמות מאסר בפועל, תוך הפעלת המאסר המותנה, ותמך את טיעוניו בפסיקה. עוד בקש להפקיע את עבודות השירות שהופסקו עם מעצרה של הנאשמת בגין תיק זה.
הסניגור פרס את מסכת חייה הקשה של הנאשמת, שבנה בן 23, סובל מאוטיזם ומפיגור, מצבו קשה והוא נוטה לפגוע בעצמו. ביום האירוע קבלה הנאשמת הודעה שמצבו של בנה החמיר, והנאשמת הינה היחידה המתקשרת עימו ומרגיעה אותו. מאז האירוע מושא תיק זה היא נותקה מבנה. כששוחררה למעצר בית בבית אימה הביאו בני המשפחה את בנה לביקורים במקום מעצר הבית, אך בשל מצבו של הבן, לא היתה בכך הקלה לשניהם.
בתה נולדה עם חיך שסוע ומאז עוברת טיפולים רפואיים רבים, לחלקם חייבת האם ללוותה, ומשאיננה יכולה לעשות זאת, נדחים הטיפולים.
הסניגור הפנה לאמור בתסקיר, ביחס לנסיבותיה האישיות וביחס לתחושת הקורבנות של הנאשמת. לדבריו, הנאשמת הבינה את מעשיה ואת גזר הדין שהוטל עליה בגין גרימת המוות ברשלנות, אך לא הפנימה את הדברים. הסדר הטיעון המקל בתיק זה נבע מקושי ראייתי משמעותי.
עוד ציין הסניגור כי עשרת הימים בהם שהתה במעצר בגין תיק זה היו עבור הנאשמת כגיהנום. כששוחררה למעצר בית התאפשר לה לקבל טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי בזכותו החלה להבין את מצבה לעומק ולהפנים את אחריותה. מסקנתה היא כי איננה רוצה לנהוג יותר לעולם, משום שמבינה את הסיכון לעצמה ולאחרים.
ב"כ הנאשמת מכיר בכך שככלל, מאסר על תנאי יש להפעיל. אלא שהמחוקק השאיר בידי בית המשפט את האפשרות להאריכו, ולא בכדי. לטעמו, במקרה זה יש מקום להארכת המאסר המותנה, יש להבחין בין גבר לאישה, ויש להתחשב בעובדה שהנאשמת הינה אמא לשלוש בנות שלא יוכלו להנשא אם תרצה אימן מאסר בפועל.
הסניגור בקש לאמץ את המלצת התסקיר, ולדעתו, שירות המבחן איננו מתעלם מן האינטרס הציבורי.
עוד בקש להורות כי הנאשמת תרצה את מותר עבודות השירות בדרך של עבודות שירות.
הסניגור הגיש אסופת מסמכים המתעדת את העובדה שהנאשמת טופלה ע"י פסיכולוגית בחודשים האחרונים. מסיכום הביניים שכתבה הפסיכולוגית עולה כי חל שיפור במצבה של הנאשמת וביכולתה להתייחס ליתר בני משפחתה בנוסף לבנה. היא מבינה את חומרת מעשיה ומסוגלת להפעיל את מנגנון הביקורת העצמית באופן בוגר יותר. מאסר מאיים עליה עד כדי איום בפגיעה בעצמה.
בנוסף, תעוד מפסיכיאטר המלווה את בנה של הנאשמת שנים ארוכות הממליץ על השמתו במסגרת חוץ-ביתית, שם "הוא הרבה יותר שקט ורגוע" מאשר בבית. ומסמך מאוחר יותר המתאר, כאנמנזה מפי הנאשמת, את המעבר מהמוסד הקודם למעון בכפר כנא. בשולי המסמך מציין הפסיכיאטר כי שהותה של הנאשמת במעצר עלול להחמיר את מצבה הנפשי השביר.
מסמך נוסף, מפסיכולוג המעון בו שוהה כעת בנה של הנאשמת, לפיו נבחר צוות קבוע לטיפול בו, נוכח הנחיצות בדמויות קבועות בעולמו.
וכמו כן, תעוד רפואי ביחס למצבה של בתה של הנאשמת הסובלת מחיך שסוע.
הנאשמת טענה שטעתה, אלא שבעת ביצוע העבירות לא חשבה שהמחיר שישלמו היא וילדיה יהיה כה גבוה. משך תקופה ארוכה טיפלה בבנה בעצמה בבית, וחודשים ספורים עובר לאירוע הוכנס למעון. שלושה ימים לפני האירוע עבר בנה ניתוח ונכנס למעון חדש והיא לא היתה לצידו כדי לסייע לו בימים קשים אלה. בתקופה האחרונה ירד במשקל ואיננו מבין את העלמותה של אימו מחייו.
הן בנה והן בתה אמורים לעבור ניתוחים שנדחו בשל העובדה שאיננה יכולה ללוותם. בעקבות מעצרה בוטלו אירוסי בתה הגדולה, ובת נוספת בטלה את התחלת לימודיה האקדמאיים. גם הבת הקטנה אמרה שתפסיק ללכת לבית הספר אם אמה תרצה מאסר. "זו חרפה שאמא נמצאת בבית הסוהר וזה משפיע על חיי הילדות".
אחות הנאשמת בקשה להוסיף דברים, והכירה בחומרת העבירה שבצעה הנאשמת. לדעתה, עברה אחותה שינוי משמעותי ולמדה בדרך הקשה. לדבריה, אחותה בצעה את העבירה מתוך רגשי האשם שהיו לה בשל כך שהוציאה את בנה מהבית למעון בו פגע בעצמו. ימים ספורים לפני שנעצרה, הועבר הבן למעון בו הנאשמת עובדת. כיום, עברה טיפול שהביא לשינוי בה ובמשפחה הסובבת אותה. בני המשפחה המורחבת מרגישים גם הם אחריות על שהותירו אותה להתמודד לבדה על בעיותיה ומתחרטים על כך.
הרשעות קודמות